בדרך כלל אני לא כותבת באמצע שבוע. יש יותר מדי עבודה והבוסית הפנימית שלי לא מרשה. אבל ההגיג הבא ייראה לי שולי בסופו של שבוע עמוס, אז שולחת עכשיו.

משמר העמק היא ערש הולדתי. על נופי העמק וההר, היערות והאדמה הדשנה. גם הקיבוץ, על הדשא הגדול, השבילים והבניינים – טבוע בתוכי. אומרים שאפשר לעזוב את הקיבוץ, אבל הקיבוץ לא ממהר לעזוב אותך. ואכן, סדרנית העבודה הפנימית שלי קשוחה ביותר, המחשבה על “כולם” דביקה במיוחד (מה יגידו…) ולספר השירה הראשון שלי קראתי ‘שומרת לילה’…

אני אוהבת לבוא לקיבוץ. בשנים האחרונות התרכך לבי אליו. קודם כל בשנים שבהן אמי היתה ב’בית גלעד’ – בית התשושים והמתאוששים – ביליתי שעות רבות עם הוותיקים ועם ילדיהם, בני גילי, צברתי שעות חדר אוכל, מעדנייה ו’ביגדי’ ואפילו למדתי לנהוג בקלנועית.

לפני הביקור הנוכחי בקיבוץ חלמתי שאני שוב בת 20 ובמקום לעזוב – אני נשארת. בחלומי התחתנתי עם אותו בן הזוג ונולדו לנו חמישה ילדים. בחלום אחזה בי תחושה לא מוכרת של שייכות. הנה אני, בת הממלכה הקסומה שאליה אני משתייכת בזכות, אני שייכת כי אני שייכת. הכל פשוט. ואני מעבירה את תחושת השייכות לילדיי ולדורות הבאים. 

התעוררתי ושאלתי את עצמי – למה עזבתי בעצם? לא נפל דבר ביני לבין הקיבוץ, ליהפך – אישרו לי ללמוד מה שרציתי, אהבו אותי ורצו בטובתי. אפילו לא באמת עזבתי. בימים הרחוקים ההם למדתי להיות מורה לאמנות וכבר הייתי אישה נשואה. עברנו למענית, הקיבוץ שלו, כדי לנסות (מה שהיה מאד מקובל אז) את חיי הקיבוץ השני – ומשם חתכנו. 

כשאנחנו מגיעים למשמר העמק עם המשאית, אנחנו חונים למעלה – ליד מערת הפלמ”ח. רחוק מבתי החברים, קרוב ליער ולבריכת שחייה. ולבית הקברות. משם אנחנו יורדים לחדר האוכל, לביקור אצל אבא (שגם מגיע אלינו מדי פעם בקלנועית, לשתות תה) ואצל אחותי ומשפחתה. אני אוהבת לפגוש את חברי הקיבוץ, ויש כמה מהם שחיינו נקשרו אלו באלו, למרות שעזבתי. בביקור הנוכחי, שנמשך יום וחצי, ניצלתי את הזמן לשחיה בבריכה הנפלאה של הקיבוץ, לשיחה עם המציל, ולאירוח ילדי הפעוטון שטיילו ביער וקפצו לביקור.

והנה – תעלומה. אחרי חודשים ארוכים בדרכים, חניות במקומות שונים ומשונים, כולל קיבוצים, מושבים, חוות בודדים, יערות, אמצעי עיר וחופי ים – נותרו רק שני מקומות בהם אני חשה מעט לא בנוח עם המשאית: קיסריה ומשמר העמק. שתי קיסרויות, שתי ממלכות שמשאית הבית קשה להם לעיכול.

ביום האחרון לשהותנו הנוכחית בקיבוץ חנינו מאחורי המעדנייה (המכולת הקיבוצית, הכלבו”) הלכנו לאכול ארוחת צהרים עם אבא בחדר האוכל המשופץ לתפארת ואחר כך ערכנו קניות. לכל זה היתה לנו חצי שעה לפני שהיה עלינו לזוז אל רופא השיניים ביקנעם. מגרש החנייה היה כמעט ריק. זו היתה שעת צהריים רדומה בקיבוץ – ולכן הופתענו לגלות את  המדבקה הבאה על חלון המשאית (שם המדביק ומספר הנייד שלו מוסתרים כאן, גלויים במקור):

למרבית המזל המדבקה התקלפה בקלות מהחלון, אבל מהלב – פחות מהר. זה התחבר לסיפור ישן יותר, שבו נאמר לנו שאם נבוא לקיבוץ עם המשאית לכמה ימים, זה בסדר, ועדיף שלא נבקש רשות… כי אם נשאל יצטרכו לומר לנו לא לבוא. משיקולי ביטוח. לזמן ארוך יותר מזה – אין על מה לדבר. כה אמר היועץ המשפטי למזכירות.

קיסרויות נבנות על תקנות כאלו.

נסענו לרופא השיניים ביקנעם, המשכנו אל שלמה בעין עירון להחליף את שמשת החלון, ליישר את הדלת ולמצוא פתרון למגירות שנפתחות בנסיעה. משם נסענו למרחביה. ורווח לנו.

האפיזודה תידחק לקרן זווית, כי היא שולית וקטנה. ובכלל, למה לכתוב ככה על מקום שאני כל כך אוהבת? אני לא בטוחה שאני עושה את הדבר הנכון. אבל דבר אחד אני יודעת – הנערה הצעירה והלא מבינה מהחיים שלה, היתה רגישה וחכמה כשבחרה חופש על פני שייכות. תודה לך.