איפה מרגיש לך בטוח? מקום שבו אפשר להרפות, להישען אחורה ולדעת שהכל בסדר? במה זה תלוי? ומה עושים כשחוויית הביטחון הבסיסית הזו מעורערת?

השבוע הוזמנו לבית רות – כפר לנערות בסיכון בעפולה. איריס טברסקי שמנהלת את העמותה, יצרה איתי קשר בעקבות סיפור הגירוש מהחוף בקיסריה. תבואו אלינו, אמרה, יש לנו חנייה בשפע, נשמח לארח והנערות ישמחו להכיר אורח חיים אחר, אנשים שמגשימים את החלום שלהם. יצא שממילא היו לנו עניינים בעפולה ובסביבה, והתאים. ותמיד מדליק אותי להכיר מקום חדש, כזה שנחבא מתחת לעיניים, כזה שאולי עברתי על פניו הרבה פעמים אבל לא עצרתי ובטח לא נשארתי.

הגענו היישר למימונה. הראשונה שלי. כל עניין המימונה הוא הכנסת אורחים, כך שבאופן סימובלי וגם מעשי התקבלנו בכבוד מלכות. איריס הציגה אותנו בפני הנערות, הצוות, האורחים הרבים. היתה מוזיקה עליזה ורועמת, מופלטות והמון מתוקים. סוכר, שמן ושמחה נזלו מכל עבר.

בשלושת הימים שהיינו בבית רות, התארחנו לארוחות, הגיעו לבקר אותנו, להתפעל מהחתול, לשאול המון שאלות ובעיקר – נתנו הרגשה שזה בית. שזה מקום בטוח. האם הרגשתי ביטחון? כן. ידעתי שלא יגרשו אותי. ידעתי שכל הצרכים הפיזיים שלי ימולאו, כולל מים למיכל המתרוקן. זה נתן לי זמן להתבונן לעומק יותר על שאלות של מקום, זכויות ויחס לחוק. גיליתי שצרוב לי במוח נתיב בריחה. עיקוף. אמונה שאין הגנה בשום מקום. ששום מקום לא באמת בטוח. ואדם צריך להיות מוכן לברוח בכל עת, עם כמה שפחות. 

אני מכירה את האמונה הזו, היא הצילה את הורי כשהיו ילדים. משפחה אחת הצליחה לברוח כמה שיותר רחוק – לסין, עם הילד שיגדל להיות אבא שלי. משפחה אחרת הצליחה להחביא שלוש ילדות, ביניהן זו שתגדל להיות אמא שלי. תברחי, תתחבאי, הוא קוד ההצלה הבסיסי שלי. הנחת הבסיס היא שגם אם יש לי זכויות, הצד השני הוא יותר חזק. במיוחד אם הוא בעל תפקיד- סייר בטחון בשם קיסר, השלטון, המזכירות, הבוס, השופטת. חשבתי על כפר רות ועל הניסיון ליצור מקום בטוח לנערות שמגיעות אחרי שנים של התנסות קשה בחיים, ואיזה תקווה, כוחות ומשאבים נדרשים כדי לנסות להזיז משהו בחיווט הישן.

בימים בכפר רות נוצרה עבורי הזדמנות להסתכל במקומות הפצועים שלי. גיליתי שבכל פעם ששתקתי, התקפלתי, עקפתי, הרשיתי, ברחתי, התחבאתי, אמרתי כן כשזה היה לא, נמנעתי והסתתרתי – חלק בתוכי התקומם והפנה את הזעם והתסכול פנימה, כי לכאורה זה היה בטוח יותר. 

עם כל המידע הזה, וגם עם המידע החיצוני שמידען הבית אסף, בירר וחקר – שהשלט בחוף  קיסריה אינו בעל תוקף חוקי – התכוננתי ליום חמישי בלילה, שבו התוכנית היתה לחזור לזירת הפשע ושלא יגרשו אותנו.

בדרך לשם, בעודי זוקפת את ראשי ונושמת עמוק ומזכירה לעצמי שאת כוחות הביטחון העצמי מחזקים דרך מפגש עם פחד ולמידה, בדיוק כמו שרירים, עצרנו לשעה ב”חיבורים במרחב” – מוזיאון יער. מחר (שבת,14/4) הפתיחה החגיגית, לכו על זה…. הגענו לשם בדרך הארוכה, קצת אחרי ג’וערה, דרך שרובה נסללה זה עתה, שעוברת בתוך יער משמר העמק, בחלק שאיני מכירה בכלל. כל פינה יותר עוצרת נשימה מהאחרת. לכאן צריך לחזור, זה ברור.

הלכנו לראות את פסלי היער, את האמנים שעובדים, מפסלים וקולעים את מה שהם מוצאים, פגשתי מכרה ואנשים נחמדים. כל כך רציתי להישאר. זה היה מקום בטוח. מקום שבו כולם חיים בחוץ, שבו כל אחד מי שהוא, לעצמו, עם הפסל שלו, עם הטבע. הרגשתי בבית והצטערתי שצריך להמשיך הלאה. מה העניק לי את תחושת הבטחון? באופן מוזר זה דווקא הארעיות, חוסר הביטחון, הצמיחה מסביב, הירוק הזמני, הפסלים שהם מתכלים, הידיעה שעוד מעט זה יסתיים

. 

הגענו לחוף קצת לפני השקיעה, כבר מהשער נסעה מאחורינו מכונית הסיור של המיליציה המקומית. נשמנו עמוק, וידאנו שהמסמכים שבהם כתוב, שחור על גבי לבן, שאין שום תקנה חוקית שאוסרת על חניה בחוף, מצויים לידנו. הגענו לחוף. רכב הסיור עקף אותנו ונסע לחלץ רכב שנתקע שנתקע. שחררנו את מיץ החתול, הורדנו את השולחן מהמיטה ופתחנו מחשבים. הסייר שוב עבר לידינו ואפילו לא עצר. 

הוא בטח יחזור עוד מעט, חשבנו. הלכנו לראות את השקיעה, חזרנו. החושך ירד והאורות הכחולים הבהבו שוב ליד החלון. עצרנו לרגע את הסדרה ושיננו את התפקיד: לא להתרגז, לא להכנס לעימותים, החוק לצידנו, יש לנו זכות להיות כאן. אבל הוא נסע הלאה. בעשר וחצי הלכנו למיטה, לשחק בהתמכרות החדשה שלנו, עוגות מלים, ולקרוא קצת. שעה מאוחר יותר, עברה שוב המכונית, עשתה סיבוב והסתלקה. כמעט רצינו לקרוא לו מהחלון – נו, תבוא כבר, בוא נגמור עם זה. האם הוא סדיסט? 

כיבינו אורות. לא הצלחתי להרדם. הייתי ערנית כמו שצריך להיות, למקרה שהוא יחזור. נזכרתי איך כשהייתי ילדה הקפדתי להרדם עם הידיים למעלה, למקרה שהנאצים, הערבים, היוונים או מי שזה לא יהיה – יגיע ויבין שאני נכנעתי כבר. הפעם רציתי לתרגל חוסר כניעות. 

נרדמתי בסביבות שתיים לפנות בוקר. אחרי נשימות עמוקות ועייפות מצטברת.

הוא לא הגיע. אולי לעולם לא נדע למה. אולי הדו”ח יחכה לנו בדואר. נאבקתי בפקח הפנימי שלי ונאחזתי בו כמו יעקב בזמנו. אני כאן. כמו כולם. לא יותר ולא פחות.