אחרי ארבעה ימים של התנדנדות בערסל, צפייה בדבורים עובדות בהאבקת חרובים, עייפות שלא תאמן ובהייה תוך תהייה איזה יום היום – הגיעה דבורה לביקור ואמרה: קוראים לזה השוואת לחצים. או תדרים. זה משהו שקורה לא-נשים שכליל תופסת אותם חזק, מעין יישור קו עם המציאות כאן.

מאז שיש לנו פינה עם משטח אני משווה לחצים. לפעמים אני משחררת אותם על מי שעומד בקרבת מקום. אפילו התנתקתי ליומיים מקבוצת וואטסאפ האחיות שלי, שזה מעשה חמור מאד. 

פעם ראשונה שלא עניתי למישהי אחרת, ששאלה אותי בוואטסאפ איפה אנחנו עכשיו. כאילו שאם אומר אני מסגירה סוד מדינה חשוב.
נטענו זית ששרון קיבל במתנה לראש השנה, סובבנו את המשאית והחנינו אותה עם הפנים לחרובה ולצל ורצתי את אותו המסלול 4 פעמים. אפילו חשבתי לעצמי שאולי הגיע הזמן להפסיק לרוץ ולהתחיל יוגה או פלדנקרייז או כל דבר שהוא איטי ונינוח ומתאים לגילי.
אולי זה נשמע מאד טריוויאלי, אבל אני מבוהלת – מי אהיה כשלא ארוץ? כשאנדוד פחות? כשאהיה שבוע אחרי שבוע באותו מקום?

מתישהו בחול המועד הקרינו בקפה את הסרט “מי יאהב אותי עכשיו?” שביימו והפיקו תומר וברק הימן. הסרט עוסק בסער, שחי בלונדון והוא גיי ויש לו יחסים קשים עם המשפחה שלו מהקיבוץ הדתי בעמק בית שאן. סרט מצוין. ברק הימן וסער היו נוכחים בהקרנה והיה כל כך מרגש שבסוף כמעט באתי לברק ואמרתי לו: היי, תעשה עלינו סרט… 

לא על החיים במשאית, זה בקטנה, תעשה סרט על מה שקרה לנו, על ההתמודדות שלנו, לך עם מצלמה לראיין א-נשים שעדיין מספרים עלינו סיפורים שלא ייאמנו.

בערב יום כיפור, למשל, פגשתי מישהו כזה. הוא היה שכן שלי כמעט שמונה שנים, בית נושק לבית.  לא דיברנו מזה חמש שנים. שאלתי אותו שאלה שהיתה יכולה להצטלם מצוין לסרט: אבל מה אני עשיתי לך?  מה שהיה מצטלם טוב זו בעיקר הבעת פניו.
לא דיברתי עם ברק הימן. המשכתי להסריט את הסרט בראשי ולהשוות לחצים.

לפני יומיים פגשתי את כרמל שלו. עד לפני חודש לא ידעתי שהיא קיימת. ואז יפעת נפטרה ובהלוויה פגשתי את אחותה של יפעת ודיברנו. למשל על הפיות שהיא ציירה ומה נעשה איתן. ועל הסיפור של יפעת שמגיע לו ספר: איך להיפרד מהחיים באצילות ואהבה ועשיית שלום. כרמל נתנה לי ספר שהיא כתבה: חכמת ההזדקנות, ועכשיו יש לי מה לקרוא בערסל.
התברר שכרמל נפגשה עם יפעת בחודשים האחרונים ושוחחה איתה מתוך כוונה שיהיה ספר. וברור שהיא גרה בכליל. באחד הבתים הגבוהים האלו שמשקיף על הים ועל השקיעה. ונפגשנו לתה ושיחה והתחברות ומחשבות על יפעת, וראיתי לנגד עיני את החיוך הגדול שלה ואת הצחוק המתגלגל של חיבורי החיבורים.

בין לבין התמחיתי בהשמדת זבובים, גם כאן צריך לדעת להשוות לחצים ולמחוץ בלי להסס!

ואתמול – קמתי מהערסל וככה פתאום נסעתי לעפולה. כלומר, זה לא היה פתאומי באמת. האירוע היה ידוע מזה שבוע וכבר החלטתי שלא לנסוע. הבנתי שזה איזה שלושה עמקים מכאן ושלושה אוטובוסים לכל כיוון ולא היה לי כוח, אבל אחותי הקטנה התקשרה ואמרה שהיא באה לקחת אותי. ותכלס התגעגעתי לנסוע ולהיפגש עם המשפחה. אבא היה בן 87 לפני כמה ימים ואנחנו אוהבות להיפגש יחד ולחגוג איתו. השנה, הצטרפה גם סוניה, שהיא החברה  ה”חדשה” של אבא. שמחה גדולה ומכופלת. היה ממש כיף ושמחתי לבוא – עד שהגיע הרגע לחזור.

יש מסעות ויש מסעות. אני מתעייפת מהר כשעוברים “אזורי זמן”. זה לא חייב להיות בין אירופה לישראל, אלא גם בין עמק יזרעאל – שהוא רווי כל כך זיכרונות וחיים שנחיו בו – לבין עמק זבולון שכמעט ולא מוכר לי, לבין גבולות משגב-כרמיאל שגם הם רוויים בזיכרונות ישנים יותר, לבין פה – בועה חדשה לגמרי של קיום. והיה לי ג’ט-לג והייתי עייפה כל כך שהשוויתי לחצים ושפכתי על שרון את כל מה שהצטבר בי בשלוש וחצי השעות שנסעתי. והייתי עייפה כל כך שנכנסתי למיטה בסביבות חמש וחצי וראיתי ארבעה פרקים של חברים ברצף. שנים מהם עסקו במה היה קורה אילו ובאפשרויות החיים… וגם אני השתעשעתי בכך:

מה היה קורה אם היה וואטסאפ בשואה?

מה היה קורה אם הייתי מתחתנת עם ארז כשהוא חזר בתשובה?

מה היה קורה אם לא היינו עוזבים לירושלים?

מה היה קורה אם הייתי עולה על האוטובוס הנכון?

הגעתי, דרך אגב, לאותה מסקנה כמו בחברים: כנראה היה אותו הדבר. אני זו אני זו אני.

יש כאן א-נשים שעוד זוכרים שכתבתי את פתח דבר בא-לה גוש, לפני רבע מאה… יש כאן א-נשים שרק הצטרפו לדרך ואולי מחכים לשמוע עלילות מהמסע, ריחות של מקומות וטיפים איך מתארגנים בלי מכונת כביסה, עם חמישה ספרים ושש שמלות. 

לאלו וגם אלו, ובעיקר לעצמי, אני אומרת: העיקר שיש על מה לכתוב.

שבת שלום ועוד חג שמח