אנחנו עדיין בכליל. זמן שיא במקום אחד. מהו סוד הכליליות שמשאירה אותנו כאן יותר ממה שתכננו? איך זה קשור ליום הכי ארוך של השנה שיחול בעוד כמה ימים, לאופן שבו בונים כאן בתים, למפגשים ולדרכים שלא מתחברות, אבל יוצרות כליליות…

הגענו לכליל בחמישי אחרי הצהריים ישר לשוק המקומי: פיצות על התנור, גבינות עיזים, טופו, בגדים מן המזרח והרבה ילדים משחקים. גלי, המארחת שלנו, הראתה לנו איפה לחנות: שדה ישר יחסית וגדול בין הזיתים. היא ומשפחתה מתגוררים בבית ממול – בית הילדות של בן זוגה. בדיוק  סיימו לשפץ את בית העץ הקסום הזה שגר לי להרגיש לראשונה שאולי יש בתים שהם לא בתי כלא… השטח שייך לדבורה, שגרה בבית ליד. היא לא היתה. לקח זמן עד שנפגשנו וחיכתה לנו הפתעה. 

למחרת רצנו ריצה ראשונה במעלה כליל. רק כשהרגליים פוגשות את המשעולים המקומיים, אפשר לחוות את הייחודיות – גאוגרפית ומהותית – של מקום. למשל, שאין לכליל כביש היקפי, שאף דרך לא מתחברת לשנייה ושכל בית עומד בפני עצמו, בשטח משלו וסגנון משלו. בילינו בריצה מבולבלת ומשועשעת, משתאים על גודל השטח והפיזור הגאוגרפי. 

מאוחר יותר הגיעה אחת השכנות לביקור, לראות מי ומה. היא היא היתה מעט חשדנית, כנראה, אבל לי היה מצב רוח כל כך טוב שהשיחה הלכה והתארכה ועברה לסלון. תמיד היה לי קטע עם שיחות ליד הדלת, וכנראה איזו מחווה לא מודעת שלא מזמינה להיכנס. אבל בביתנו שעל גלגלים, אולי מגבלת המקום ואולי דברים אחרים, שחררו אותי. מאוחר יותר היא שיגרה הודעה למארחת שלנו שאם אנחנו נשארים שנזוז מהשביל. רק אז שמנו לב שאכן, חנינו על שביל. אפילו לא שביל עזים, משהו בין שביל נמלים לשביל ברחב כף רגל. ובכל זאת, שביל.

בשבת לקחה אותנו דפנה דריאל, לסיבוב בכפר. דפנה גרה כאן מספר שנים, חזרה לתל אביב ונשארה מוכללת… כליל עושה את זה… לא מחתימה – מכלילה אותך. לא הרחקנו לכת. כבר ביורט של ניר והגר ב”מטע אם” נעצרנו לשיחה ארוכה. הגר סיפרה על הפעילות של המקום, שבבסיסו נועד לשמר את המגוון של זרעים וצמחים, ושיתפה בחזון שלה ושל ניר להחיל את כל זה גם על המגוון האנושי. דיברנו ארוכות על סחר חליפין, מפגש שהוא תוך כדי עשייה ואיך יוצרים קהילה. כששמעתי שביום ששי יש סדנאות ופעילות התרמה לטובת המקום, החלטתי מיד ש… אנחנו נשארים… 

בכליל אני מכירה כנראה רק שני אנשים (מלבד המארחת שלי). אחת מהן חברת פייסבוק שלא פגשתי אף פעם פנים אל פנים. שלחתי לה הודעה ואחרי כמה ימים היא גם ענתה. היה משעשע לגלות שהיא גרה בדיוק מולי ושהיא היתה סקרנית לדעת מי גר במשאית האדומה. נפגשנו לתה וצחוקים והתברר שבשבת, כלומר מחר, יש ערב הקראת שירה בקפה כליל. כן, היא הזמינה אותי לקרוא משירי. ראו עצמכם מוזמנים.

בארוחת ערב, כמה ימים מאוחר יותר, פגשתי סוף סוף את דבורה. זיהינו זו את זו (וגם את שרון) מהמפגש בים המלח עם קוייח, השליח מאלסקה. הסתבר ששרון מכיר אותה אפילו טוב יותר, מהקיבוץ השכן. אבל ההפתעה הכי גדולה היתה שדבורה מכירה את טון ואן דר קרון (תיכף, בהמשך), שאת ספרו אני מוציאה לאור בימים אלו. כמה צחקנו על הדרכים המדויקות של היקום…

בהמשך השבוע – התוודענו לשתי האופות המקומיות, לחובצת הגבינות מההר הסמוך, ליקב המקומי, לבית הקפה, לזאת שמוכרת מזון ציוד לבעלי חיים ואפילו למחלק הגז שהחליף לנו בלון. זו ההזדמנות לומר משהו על תמיכה בכלכלה מקומית. במהלך המסע התחזק לנו מאד העיקרון לרכוש כמה שיותר מוצרים מתוצרת מקומית. נכון, הרבה פעמים הם יקרים יותר מאשר בסופר הסמוך, אבל ההרגשה שאנחנו, האורחים לרגע, תורמים במשהו לכלכלת המקום – מענגת. וככה אנחנו גם מכירים אנשים ותומכים בעצם העובדה שהם עושים משהו במו ידיהם.

השבוע גם היו לי שלושה ייעוצים… מאז שיצאתי לדרך אני לא מייעצת. נכון, מדי פעם שמעתי סיפור לידה ואמרתי משהו עליו, אבל לייעץ? באופן שאין שום המשכיות? לא. זה לא. עד ש… כן. כלומר, מדובר בא.נשים שאני כבר מכירה והיינו בקשר ייעוצי, ובכל זאת, לא יכולתי שלא לתמוה על התזמונים שמחזירים אותו לזירה הייעוצית ולשאול את עצמי – אז איך זה מרגיש? מצד אחד, היה נעים להרגיש שוב את הידע הביוגרפי מפעפע באופן טבעי, מלווה בתובנות חדשות, לראות שהידע הזה חי בי, גם אם אני לא מייעצת. ומצד שני – הו, מצוקות בני האנוש! נפלאות בני האנוש! מצאתי את עצמי מזילה דמעה ומשתאה על המורכבות האנושית ועל החידה שמשובצת בכל אירוע ואירוע.

השבוע גם הורדתי לדפוס ספר ראשון שאני מושקעת בו לא רק רגשית אלא גם כלכלית. ספר שחונך את ההוצאה לאור שלי כהוצאה “אמיתית”.  הספר נקרא “שובו של המלך: גבריות מלאת אהבה, תשוקה ומנהיגות”.

הספר שתורגם כבר לשש שפות, זכה לתרגום עברי על ידי נועה עילי-שילה, שגרה גם היא בכליל. הכותב, טון ואן דר קרון, מנחה מעגלי גברים כבר שנים רבות. אני עוד אחפור על הספר הזה הרבה. רק שתדעו שממש עוד כמה ימים יהיה אפשר לרכוש אותו באתר החדש שלי.

האתר של בית ההוצאה לאור שלי נרקם כבר חודש במטרה לצאת לאוויר העולם ביום הכי ארוך של השנה, 21 ביוני. האתר משלב כוחות של תמר ענבר שמעצבת אותו, של יעל רון המעצבת הגרפית של הספרים, אורי ברקת שצילם נשים קוראות (תודה לכל המתנדבות החרוצות)  וליהי לובל עמיצור שגם תרמה כמה צילומים של הדור הצעיר… בצד העיצוב החדש, תתווסף לאתר אפשרות רכישת ספרים וגם מועדון לקוחות – מעגל קוראות – שהוא משהו מיוחד. מעין מרקחת של חוכמה נשית מתחדשת. כן, גם על זה בטח עוד אכתוב. בתקווה שהיציאה לאור אכן תתרחש במועדה.

מכיוון שהפעם הבאה ש”ניפגש” כאן תהיה אחרי היום הכי ארוך של השנה, אני מברכת אותכם בברכת הכליליות – שהדרכים הנפרדות יתכללו להן, בלי להתאחד, בלי להמשיך זו את זו, אלא באופן הכלילי ששומר על ייחודו של כל שביל ובכל זאת מפגיש ביניהם… וגם בשירו של טוביה ריבנר, המשורר הכי מבוגר והכי צעיר בארץ. 

שבת שלום