שבוע שלם עבר עלי בין קירות. דירת ארבעה חדרים באחד הרחובות הנחשבים בבית הכרם. היה גם חתול בשם לא-לא, רכב להקפצות וסידורים. שני חדרי שירותים, סלון עם ספות, חדר שינה, חדר עבודה, מרפסת ומטבח ובקיצור – בורגנות במיטבה. זה היה ניסיון לראות אם הנשמה שלי מסוגלת להידחס למבנה. והמסקנה החד משמעית היא שלא. עוד לא. כבר לא. לא.
בחצי השבוע הראשון היה חורף ירושלמי במיטבו. אין עוד מקום שהאוויר כל כך נקי וצלול בו. נהניתי ללכת ברחובות וללגום את האוויר הזה. בבית היה לי קר נורא. רק את הסלון היה אפשר לחמם, ורק עם מזגן. לא ממש לקחתי בגדים חמים. התיישבתי מול הרוח החמה והתכסיתי. כל יציאה מהבית היתה כרוכה בתכנון ובהלם המפגש עם העולם שבחוץ – אנשים, חנויות, כלי רכב, תנועה ומזג אוויר. נמנעתי ממוזיאונים (בעיקר חינמיים) וקניונים. רצנו לקמפוס גבעת רם האהוב עלינו, על פסי הרכבת הקלה וברחובות בית הכרם.
כל חזרה אל הבית היתה התכווצות קטנה. פרידה מהבחוץ שהיה מורכב מכל כך הרבה פרטים שהשתלבו יחד. בדיוק כמו שפרחי הבר – התגית המצויה, החרציות והברקנים פורחים במקבצים משותפים, מבולגנים ויפים להפליא. הבית הרגיש מאורגן מדי. ובעיקר סגור. בחדר השינה היה רק חלון קטנטן וכשפתחתי אותו קרו שני דברים – לא-לא החתול קפץ על האדן שלו, משתוקק כמוני לפיסת חוץ, ואז נחת בכבדות עלי. שוב ושוב. הדבר השני התרחש כשקמתי בלילה לשירותים ונחבטתי בכנף החלון. וגם זה קרה שוב ושוב.
איך מרגישים בבית? פיזרנו קצת את הדברים שלנו, שברנו שתי צלחות ועשינו כביסות ומקלחות ארוכות. אבל המבנה לא הפך לבית. כלומר, הוא מילא את יעודו במסירות – נתן מקום, הזרים מים בשפע ועוד פונקציות לא מובנות מאליהן, זה רק אני שאולי אף פעם לא התאמתי למסגרת?
כל השבוע לא כתבתי מילה. רק עכשיו, כשאני יושבת בפינה הקבועה שלי בבית המשאית, אני מצליחה לכתוב. לקחתי חופש מעבודה ומחשבות על עבודה. חוץ מכמה דברים דחופים ופגישה שהיתה יכולה להתקיים רק בירושלים – נחתי. ראיתי נטפליקס, קראתי, עשיתי קצת קניות לילדים, רכשתי זוג נעליים מפוארות בצבע ירוק יער ונחתי עוד קצת.
אהבתי גם את הסרט הקצר הזה – שגרם לי להתגעגע, להזדהות ולקוות שיום אחד…
אנחנו כמעט כמעט בסוף סידורי האביב שלנו. כאב הגב שלי חלף עבר לו, יש לי המון אנרגיה ואני כמעט לא רעבה. רק בין הארוחות. עוד שבועיים אינטנסיביים לפני: השבוע מכיל בתוכו ביקור בשבעה בהרדוף (שכנתי היקרה חנה נפטרה), אזכרה לאמא (חמש שנים), כנס “פוגשות את מרים המגדלית” במגדלא (יום שלישי, סולד אאוט עם 40 משתתפים, מי היתה מאמינה?) וכנס באושר ובעונג בתל אביב (שמארגנים סמדר וניסים ההורסים) על מיניות בזוגיות מונוגמית – ואיך להמשיך להיות רוויים באוקסיטוצינים לנצח. אני הולכת להתנסות שם בלהיות זו שמאחורי הדוכן – ולמכור ספרים שערכתי. אני צריכה לנשום עמוק כדי להציג את המרכולת לא-נשים, אבל הזדמנות להתנסות. יש לי שתי הזמנות חינמיות לכנס – אז אם אתם סקרניות ורוצות, דברו איתי בהקדם.
אחרי השבוע הזה ואחרי אירועי יום העצמאות ויום ההולדת של הגדול (הורולדת, מונח חדש שלמדתי מכלתי) ואחרי ההשקה של הספר הדובה הגדולה (שיזמה נורית טל-טנא ושעוסק בדיכאון אחרי לידה) כלומר החל מ-13.5 – אין לי מושג לאן אנחנו פונים. אם עוד לא היינו אצלך, או כבר היינו אבל מזמן או שיש לך רעיון שעוד לא ניסינו – זה הזמן להציע. אנחנו פתוחים לשמוע מה אומר העולם.
שבוע טוב וחזרה קלה לשגרה.