אולי יש דרך לראות את זה באור שונה?  להעלות באוב סיפור מיטיב? של למידה, התפתחות, ברכה ועונג?

אחד המפתחות הוא לצלול לתוך שמה – חוה. 

חוויה היא מלה מלאת חיים. אך האם החיים מלאים בחוויות?

מה בעצם ההבדל בין לחיות לבין לחוות? אני חושבת שזה קשור לנפשיות, לאותו איבר ערטילאי שדרכו אנחנו מבינים, מפרשים, מרגישים וחשים את העולם. שטיינר, שייסד את האנתרופוסופיה ושממנו אני יונקת הרבה מידע שלי, לימד הרבה על הנפש ועל חלקיה: הנפש התחושתית, הקרובה לגוף, הנפש השכלית רגשית שבה מתקיימים תהליכי הרגש והחשיבה שלנו ונפש התודעה – הנפש שפונה אל הרוח ואל המודעות העצמית. לא רק הוא הצביע על התהליך המורכב שבו אנחנו חווים, מפרשים ומגיבים לאירועי החיים ומתוך הבנה זו – היכולת להתבונן בתהליך ולעמוד על החוויה הבסיסית ואולי גם לשנותה. או לפחות לשאול "האם זו האמת?"

החוויה היא אם קדמונית של הנפש . וכמו כל אמא, גם לה יש אמא. לכל חוויה יש חוויה שקדמה לה ושהולידה אותה. 

אז מי היא חוה? אותה ישות שחווה בתוכנו את החיים, ומתוך כך מייצרת ומולידה חוויות חדשות?

כן, הרבה שאלות היו לחוה. וטוב שכך! ותודה לה על כך! תשובות יש מספיק, די והותר. שאלות פותחות דלת לחוויות חדשות. הן מעירות את החוה הפנימית שלנו ומצמיחות בה פירות דעת מתוקים!