הספר מתאר תשע עונות של נדידה לאורכה ורוחבה של הארץ. מפגשים עם אנשים – פקחים, עוברי אורח ויושבי קבע – מפגשים עם מקומות שונים ועם הרוח השורה בהם, חיפוש אחר מים, מקום חנייה ושמש. בד בבד עם המסע הגאוגרפי, מתארים השירים את התפתחות הקשר הזוגי רב השנים, את היחסים עם הילדים והמשפחה, את הרצון בחופש והסתפקות במועט ואת החיבור לנופים ולטבע.
*
בשנתיים וחצי האחרונות אני גרה במשאית בית אדומה, נודדת ברחבי ארץ ישראל, ביחד עם האיש שלי, וכותבת.
הרעיון לצאת לדרך קפץ עלי יום אחד בלי הכנה מוקדמת ותבע התמסרות וציות. כמה חודשים עברו, עשינו רישיון ג’, רכשנו משאית, מסרנו כמעט את כל החפצים ויצאנו לדרך. מאז היינו ביותר ממאה חמישים מקומות שונים, שוהים לילה עד שבוע בכל מקום.
זו היתה הפתעה לגלות כמה א-נשים חולמים על נדודים ועל חיים מחוץ לגריד. מרתק לגלות עד כמה הנדודים טבועים בדי.אנ.איי האנושי, כמו גם הקונפליקט העתיק בין יושבי הקבע לבין הנוודים. בין בית לדרך. בין פרטי לבין ציבורי.
גם השירים קפצו עלי ודרשו התמסרות. הם סירבו להיות קצוצי שורות ודומים לשירים אחרים שכתבתי. ולקח לי זמן להבין שהם מבקשים לצאת לאור העולם. ולקח לי זמן להסכים. אם יש מקום לנוודים, אולי יהיה גם מקום לשירים עליהם?
אני כותבת על מקומות, מפגשים עם א-נשים, חיפוש אחרי חנייה מתאימה, מים, שקט, נופים ויערות. אני כותבת על צפיפות, על זוגיות 24/7 ועל אהבה שמיטלטלת בדרכים ונשארת יציבה. אני כותבת על הסתפקות במועט, על לחיות עם ארבע שמלות, סיר ומחבת וחמישה ספרים. על הילדים, והגעגועים. על הבית. ועל חוסר הבית.
ועכשיו, כ-100 מהשירים האלה התכנסו לספר. זה ספר השירה השני שלי , אחרי “שומרת לילה” שראה אור בשנת 2017. בספר יש צילומים של הצלם המוכשר והאהוב עלי, אורי ברקת, שתפס בעינו הרגישה רגעים מהדרך.
