התעוררנו בחמש בבוקר, בגן הפעמון בירושלים, בלילה העשירי שלנו בירושלים, החנייה היתה ריקה, הדרך פתוחה. נכנסו ל”מצב ארגון” – לסגור
כשחלמתי על המסע הזה, ראיתי את עצמי מגיעה למקומות – נידחים או מרכזיים – חונה, עובדת, כותבת, נפגשת עם אנשים
סעו בזהירות, שניכם, וטיול נעים, אמר הטסטר וירד מרוצה מהמשאית בסיומו של הטסט הזוגי שלנו. הסתכלנו זה בזו לא מאמינים.
הגב נתפס לי. מצדו הימני. שנים עברו מאז סבלתי מהגב כל שני ושלישי. ואני יוצאת מעצמי כדי להשיג עזרהמכל הכיוונים:
כשדמיינתי לעצמי את מורה הנהיגה האידאלי – הוא היה טיפוס חביב, סבלני ובעיקר תקשורתי. בדיוק כמו שאני מפנטזת שימציאו לווייז
איפה את גרה? מאיפה את בארץ? אתם עוד בירושלים? בהרדוף? מה? גרים במשאית? ממש בית במשאית? וואי זה החלום שלי
אני ארעית. בית המשאית שלי ארעי. היומיום שלי ארעי. וערב חג הסוכות, הקיום הארעי שלי מתחבר לפתע למצווה – בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ,
אני לא יודעת. אני פשוט לא יודעת, אני אומרת למי ששואל אותי מה התוכניות שלי. אני חיה באי-ודאות. היום בצהריים למשל,
אתמול בצהריים יצאנו לדרך, לעשות את החג בקיבוץ. המשאית נהוגה על ידי הדוד מן הקיבוץ, ואני ברכב שלו. הרעיון נולד
חם, אני נאנחת. כבר בעשר בבוקר חם ולח. מוקדם מדי להפעיל את המזגן, את זה גם אני מבינה. במיוחד כשענני
כמעט שבוע שאנחנו בירושלים. בלי המשאית. בבית של חברה. חדרים, חפצים, מים בשפע. אוויר ירושלמי. אפילו קריר. אבל אני מתגעגעת.
אשה אחת שאלה בתגובה לפוסט הקודם: “מי מוכן לספק לכם מים בלי לגבות תשלום?” וגרמה לי לרגע להרגיש את החלק
אז איך בעצם חיים בכל כך מעט שטח? שאלה אותי חברה וביקשה שאכתוב על הצד הפרקטי של החיים במשאית. בוקר.
כלי נגישות