נוע תנוע – בלוג מחיי במשאית-בית

יש בועות קסם בעולם. באחת מהן ביליתי את מחציתו הראשונה של השבוע. הבועה נראית כמו הרבה מקומות אחרים בעולם, בוודאי

היה קשה עד כמעט בלתי אפשרי להיפרד בבוקר מחברינו לשכונה – אפרת וניר לאור – ולהיפרד מאמה שם-בה ולהיפרד מהדרום.

אנחנו באילת. נוגעים בקצה ומרשים לו לגעת בנו. מה זה אומר? לא יודעת. הגעתי לקצה המלים. כאן בהחלט מתחילות ארצות

הגענו לחניון נחל מנגן בעמק ססגון ביום שלישי על הבוקר. את הסלט עוד קצצנו בגרופית שבה חנינו ללילה, ואז אפף

ביום רביעי, אחרי כמעט שבוע בחוות קיש שנקראת גם חוות דרך ארץ, בשכנות אל אמה והאיש שלה בן אבי, נסענו

את השבוע פתחנו באגם ירוחם. שזה פרדוקס ונס במקביל. כל מי שמצליח להביא גוף מים למדבר, עושה ישושום ציה ללב

אין כמו להפר את השגרה כדי לגלות מי עוקב אחריך. תודה לכל מי שהתקשרה, סימסה, וויטסאפה ונקשה – הכול בסדר.

השבוע התחיל במפגש במגדלור, קצת אחרי בארי, קצת לפני עזה. גשם ירד. מפעל הגופרית הנטוש התמלא בנשות עושות שלום שהגיעו

אם רק היה אפשר – הייתי ממשיכה מכאן לאלכסנדריה את השבוע פתחנו בעזיבה של הים התיכון, אחרי יומיים בחוף זיקים

השבוע שהולך אל היום הכי קצר בשנה התחיל בפרידה מירושלים, ביקור באיקאה (מתברר שרק הנרות של איקאה באמת דולקים כמו

יש איזה מתח קבוע בין המאמץ להיות מי שאני, להבין מה מתאים ונכון לי, לבין המאמץ להיות אמא – שדורש