החיה האהובה עלי היתה תמיד צב. שנים חשבתי שזה בגלל שיש לנו את אותו הקצב, אבל בשנים האחרונות קלטתי שזה
חג האור, בלב החושך של החורף, הוא סימן שאלה שהעמידו הדורות לפנינו. כן, אני מכירה את כל ההסברים. את אלו
העידן החדש מבטיח את השמיים ואת הארץ. האנושות תשתנה, יקרו דברים טובים, הכל יהיה מלא אהבה וחמלה, שלום והבנה. בשביל
נכתב מזמן מזמן אבל עדיין תקף: אני מאמינה בחלומות. אני יודעת שזה נשמע פתטי, ושהחיים מאד רציניים וקשים, אבל יש
אלי, כל בוקר כשאני פוקחת את עיני וסיזיפוס מגיש לי את הסלע היומי שלי, תן לי לזכור את דרך המים.
כל אחד מאיתנו ממלא בשלב זה או אחר בחייו את תפקיד המעבורן. זה מהאגדה העתיקה שמעביר אנשים מגדה לגדה ואף
צילום אורי ברקת אלי, כמו שהזמן צועד במסלולו בקצב קבוע, תן לי לאהוב את השגרה הקבועה של חיי. תן לי
“אבל אמא, גם את עושה את אותו הדבר בדיוק,” אמר לי בני כשהערתי לו יום אחד על דבר מה. “אני
בשורה התחתונה כל אדם אחר הוא “אויב”. כל אדם אחר הוא מתחרה על המשאבים הקיימים כאן: זמן, כסף, מים, אוכל,
אחרי שהזרעים נטמנו, אחרי שהנבטים נבטו, אחרי שהפרחים פרחו, באה עת הקיץ. עת הקץ. עומד אדם ומביט אל מול כוחות
כל שנה, כשיוני מבשיל ומגיע, אני מרגישה איך גלי החום קוראים לי ולילדים החוצה – מחוץ לבית, לכיתה, למשרד. נהיה
הדרך אל הידע היא דרך מסובכת ורבת תהפוכות. אנחנו לומדים משהו, מתמחים בו, אפילו מקבלים בו תואר. ואז, אם אנחנו
בעולם של קורבנות יש תמיד חלוקה של טובים ורעים. או שאתה נדפק או שאתה דופק, או שאתה חזק או שדורכים
כלי נגישות