על מה אני חושבת כשאני רצה

כשאני מתחילה לרוץ, בקילומטרים הראשונים, אני מתמלאת במחשבות ורעיונות, כאילו מישהו שיחרר איזה פקק. אני מרגישה עוד משהו, כאילו המחשבות

אם הייתי מספרת לעצמי לפני שנתיים, בטח שלפני עשר שנים שמתנת יום ההולדת שלי לעצמי תהיה ריצת ליל ירח, הייתי

ממה שאני רואה וקוראת אצל אחרים, לכל אחד מגיע הרגע הזה שבו צריך להתמודד עם פגיעה. אצלי זה קרה בדיוק

לפני שלושה שבועות השותף שלי לריצה (וגם לחיים) עבר אירוע רפואי פתאומי (הוא בסדר, מתחזק כמו שאומרים). אחרי היום והלילה

חלק גדול ממה שהריצה עשתה לי בחיים לא קשור לשרירים וללב-ריאה במישור הפיזי. חלק לא פחות חשוב קשור ליכולת לצאת

ביום שישי הלכנו לרוץ מירוץ חברתי בחיפה, עשרה ש”ח על כל קילומטר. עצם הרעיון שאלך לבילוי מסוג זה היה כל

השפעת ביקרה אצלי בשבוע שעבר והשאירה אותי חלשה ולא מאמינה שאי פעם אוכל לרוץ שוב. הקשבתי להצעות של תמי ברוך,

ביום חמישי האחרון, תמי ברוך המאמנת של קבוצת הריצה שלנו הודיעה שלא ניפגש יותר. האמת, זה לא היה צריך להפתיע

בשבת בבוקר יש זמן לריצה הארוכה של השבוע. בלילה ירד גשם ונשבו רוחות, אבל כשיצאתי לרוץ השמש יצאה והיה מזג

התעוררתי לפני השעון המעורר, ידעתי לפי המואזין שזהו נגמר הלילה. לחזור לישון חצי דקה או לא? חזרתי. בכל זאת אני

כשיצאנו הבוקר לרוץ, היה טפטוף עדין. לא משהו שצריך לשים אליו לב. הפעם בחרנו לרוץ “אינטרוולים” – פעם לאט, פעם