השבוע חזרתי לחיי העבודה שלי. זה לווה ברטינה ועצבנות ואפילו דכדוך קל. התחשק לי לבכות. אני אוהבת את העבודה שלי אהבת נפש וזה לא שהייתי באיזו חופשה נינוחה ומפנקת, כך שהתקשיתי להבין את עצמי. כשזה קורה לי, אני פונה לשיחה עם הילדה הפנימית שלי. למעשה, היא כל כך מרוצה שאני שמה לב אליה ברגע זה וכותבת לכם עליה, שיש מצב שהיא תשתלט על הפוסט הזה.
תראו מה ציירתי
ממש יפה, אפשר להמשיך?
הילדה הקטנה הזו היא בת ארבע בערך. לפעמים אפילו פחות. היא רוצה שישימו לב אליה כל הזמן וכשהאני המבוגרת שלי הולכת לעבודה היא מתרגזת ואפילו מרגישה נטושה. היא מוכנה לעשות הרבה מאד, הרבה מדי אפילו, כדי שישימו לב אליה. היא המנוע לפרסום, לעצם הרצון לכתוב, להצלחה ולהרבה טעויות מביכות שהתרחשו בחיי.
למשל כמו אתמול כשסיפרתי למלא אנשים שאני לא כל כך מכירה?
כן. תודה שאת לא אומרת מה סיפרת. יש גבול. את רוצה להראות עוד ציור?
לא. אבל כתבתי שיר.
עוד רגע, בסדר?
הגענו לסיכום ביניים שאני בכל זאת אחזור לעבודה, אבל אקח אותה איתי. זה אומר שהיא יושבת לידי ומנדנדת. היא סופרת לי כמה עמודים אני עורכת ואחרי עשרה מודיעה שסיימנו. ושעכשיו נעשה מה שהיא רוצה, והאמת? היא רוצה דברים מגניבים – לבחור תמונות בפינטרסט, לסרוג, לצייר במחברת ושיגישו לה תה. וגם עוד דברים.
היא רוצה שנמשיך לנדוד, אבל גם שנחליט כבר איפה הבית. נמאס לה לחנות במקומות שהיא מרגישה שהם חשופים מדי, אבל יש לה חשש מקירות בטון. הם עבים ואולי לא ישמעו? איך אפשר לדעת מה מזג האוויר כשסגורים בבית? או אם האויבים מתקרבים? אני חושדת שעצם העובדה שהיא לא רוצה להישאר במקום אחד, זה רק כי אולי אם עוברים ממקום למקום – לאף אחד לא נמאס ממנה. אוי. נראה לי שאת השורה הזו היא כתבה.
אפשר רגע?
שניה, עוד רגע יהיה תה. בסדר?
השבוע אנחנו מסיימים מהלך של כמה שבועות תזזיתיים. יחסית, נו. נכון, בשנה הראשונה ואפילו בשנייה – כל השבועות היו כאלה, אבל מי שקוראת יכולה לשים לב להאטת הקצב. לפעמים אפילו עולה החשש שאנחנו משעממות את הקוראות. השבוע, למשל, היינו במשמר העמק, טבעון ומענית. מקומות שכבר אי אפשר לספור כמה פעמים היינו בהם. ובטח אין מה להרבות בתיאורם.
השבוע גם עצרנו לשעה קלה בהרדוף וקיבלנו את מפתחות הבית שלנו. חלק יודעות וחלק לא – יש לנו בית בהרדוף. בית שהייתי בו לרגע קל ופעם אחת במהלך חמש השנים האחרונות. כלומר במהלך 1893 הימים שחלפו.
היה מרגש לרדת במדרגות. לפתוח את דלת עץ האלון שבחרתי בקפידה, ולראות שהבית במצב טוב, עדיין יפיפה, עדיין עומד. הבערנו מרווה יבשה והסתובבנו בחדרים, מטהרים ומפזרים את האנרגיות הזרות שעדיין מסתופפות בין כתליו. פתחנו את הדלתות ועברנו על הספים עם ריח המרווה החריף, מטהרים את המבטים, המלים, המעשים שחצו את הסף וחדרו פנימה. אחר כך הדלקנו רפואה אחרת וברכנו את הבית, מזמנים שמה ושמי שיכנס לתוכו יהיה מיטיב ומלא אור.
הצצנו על העצים בגינה. הם גבהו כל כך. הידיים גירדו מרוב הגעגוע לאדמה ולמה שצומח מתוכה. פתחתי את דלת חדר העבודה שהיה נראה שלא נפתחה בכלל. רצפת העץ היתה מרובבת מעט, אבל חיבבתי אותה בכל זאת. רצפה שמשתנה היא משהו שלמדתי לאהוב בנדודים. אחר כך נעלנו ונסענו להלוויה.
מהשבוע הבא נחנה בכליל. אנחנו מתכננים לקנות אוטו קטן. להתברגן. לצאת למסעות קצרים מדי פעם. לים, להרים. לסיבובים פה ושם.
אין לי מושג מה נעשה עם הבית, אין לי מושג מה נעשה עם בית המשאית. אני מרגישה שייכת ומחוברת להמון מקומות. אני רוצה גם וגם וגם וגם וגם. אני מגמגמת גאוגרפית.
אבל אני פה עכשיו.
נכון
ואפשר לשים את השיר שלי?
בסדר, אבל בלי ניקוד. נמשיך לעבוד עליו.
רוצה להשתולל
לבעוט
פרא אדם ממש
רוצה אמבטיית קצף
לא רוצה לאכול בעצם כן רוצה
היא רוצה להגיד
אמרתי לך
ידעתי, אמרתי כבר קודם
רוצה להאבק
לצחוק
בא לי בכי
עולה לי הדם לראש
רוצה לנשוך
את היד הרעה
אני
נמרה שחורה.
אהבתי .
יש הרבה נקודות הזדהות עם הרוצה גם וגם וגם..