אנחנו בימים קופצניים מאד. חרקיים. בכל בוקר אני מתעוררת במקום אחר, מציצה מהחלון ולוקח לי רגע להיזכר איפה אני – מענית, קיסריה, כפר תקווה, יקנעם, משמר העמק, טבעון, גן שמואל. אין זמן לצלם נופים או לדבר עם רוחות המקום ולשמוע מה הולך. אנחנו מרחרחות זו את זו במהירות, רק לזהות אם פנינו לשלום או למלחמה. השבוע גם ירד גשם חזק וסוער, לצד ימי שמש חמימים. פוך או שמיכת קיץ? ארוך או קצר? גם וגם? לפרוח או לנשור?
יום גשום באביב, מתוך יומני הויזואלי 
יום אביבי באביב, מתוך יומני הויזואלי
בתוך כל המעברים המהירים האלו אני מנסה לשמור על שגרה – לקום, לרוץ או ללכת, תלוי במצב הגב, לשאוף ריחות פריחה וירוק וצהוב וסגול. להתרגש מגבי מים, נחלילים קטנים שמפכים אחרי חורף של 900 מ”מ (במשמר העמק). אחרי זה אני מתרחצת. אני, שאהבתי לגמור דוד שלם של רותחין, כבר לא יכולה להאריך במקלחות. התרגלתי לקצר. אנחנו מתיישבים לאכול ארוחת בוקר שתפריטה קבוע: טוסטים, גבינה וסלט ירקות שאותו מכין בן זוגי עם שחר, בזמן שאני כותבת דפי בוקר – ואחריה כוס הקפה היומית. ונשיקה ארוכה. שתיהן וגם הריצה הם מנת הסמים שאני פותחת איתה את הבוקר. אחר כך הוא הולך למשרד שלו מעבר לפינה ואני למשרד שלי. וככה אנחנו עובדים, כל אחד בשלו, עד שצריך לנסוע למקום הבא, בדרך כלל בשעות הצהריים המאוחרות, או עד שהערב יורד. באמצע, במקום העבודה שלי יש שנ”צ שממנו אני מתעוררת בסביבות שלוש וחצי, לתה ועוגייה. בערב רואים סדרה כמו כל בורגנים טובים. בשנתיים האחרונות בילינו הרבה זמן עם סדרות פשע, רצוי בעיירות קטנות ותמימות למראה. בשבועות האחרונים אנחנו מנסים ז’אנרים אחרים (אם כי סדרות יחסים עדיין משעממות אותנו) וסופרים את השעות עד לעונה האחרונה של משחקי הכס. כיבוי אורות בסביבות 22:00. בתוך שעות הערות שלי אני מציירת ביומן הוויזואלי (שתי דוגמאות מהשבוע בתמונות למעלה), מסיימת את רומן המתח הארוטי שאני כותבת, עובדת על שירים וכמובן עורכת כתבי יד.
מכיוון שאני עסק עצמאי וכל הצוות – יש קונפליקט נצחי בין מחלקת החלימה בהקיץ לבין השיווק לבין הייצור לבין ועד העובדים (האם נקבל השנה שי לחג?). בזמן האחרון מחלקת השיווק החלה לעבוד ביתר יעילות. זה קרה הודות לכך שבוקר אחד התעוררתי ושמעתי קול מאד ברור בתוכי – זו היתה דמות פנימית, מומחית בניו מדיה ושיווק – שהתיישבה במשרד הפנימי שלי והכריזה שהיא לא זזה עד שאני לא עושה משהו בנידון. אני קוראת לה חרצית. ואין יום שהיא לא עושה לי פרצופים עקומים. אבל היא צודקת. אני גרועה בשיווק. אני אוהבת לקרוא ולכתוב רק דברים שאין בסוף שלהם שורת מחיר או הצעה. כשאני קוראת משהו כמו “מספר המקומות מוגבל” זה עושה לי לוותר מיד. או “המחירים עולים מחצות” – תודה, אז לא. אנחנו עובדות יחד על שיווק אותנטי, כזה שמרשה לי להיות מי שאני, קצת מעופפת, ועדיין שזוכרת שיש אני שצריך לקדם.
הנה, למשל, דילמה. מסה שכתבתי, בשם “איך יצאתי מן הדעת ונשארתי בלי ספרים“, התפרסמה בגיליון האחרון של “עיתון 77” ביחד עם כמה שירים שלי. זה… זה כבוד ממש גדול… משמח. בא לי לשתף בו את כל העולם ושיעשו לי לייק או אפילו יכתבו לי משהו. אבל עד שהגיליון הגיע אלי, או אני אליו – כבר ראיתי כמה חברות שלי ששיתפו בפייס את מה שהן כתבו בגיליון. ופתאום זה צרם לי. אני רוצה עולם שכל אחד משווק בו מישהו שהוא לא הוא. שיווק עצמי, אני אומרת לחרצית, לא עובד. אם לא תעשי את זה, אף אחד לא יעשה, חרצית חורצת. אז תני לי לפחות לשתף בלבטים, אני מבקשת רשות, והיא, באמת דור אחד מתקדם יותר ממני, מרימה גבה ואומרת – אבל רק תאייתי את השם נכון. טוב, אני מתחכמת, שימו לב לאמנית שעבודותיה מלוות את המסה שלי. נעה רז מלמד. ואולי יעניין אותכם לדעת, שכבר חלקנו מרחב משותף, כלומר דירת שותפים (בן זוגה ובן זוגי ואנחנו, החברות שלהם). הנה אנחנו נפגשות שנית.
ועוד משהו על אוטובוסים. הרבה פעמים אני נעזרת בחיה המוזרה הזו שנקראת תחבורה ציבורית. אתמול עליתי על אוטובוס ממרכזית המפרץ בחיפה לירושלים. היה לי תיק קטן וצ’ימדן חיילים ענק שבתוכו היו גליל אריזות לחטיפים של פנדה (שהיה חייב להגיע מידית לירושלים), נעליים אוסטרליות ענקיות לבן מספר 2 ונעלי ספורט לגדול. וככה זה הלך: הגדול, מרובב בשוקולד, אסף אותי ואת הגליל מהמרכזית בירושלים (נסיעה חלקה, בלי פקקים, יום חמישי, שעה וארבעים), הוריד אותי בצומת ניות האהובה, שם פגשתי את מספר שתיים והלכנו לקפה ומאפה בקפה אלה. הנעליים התאימו. ולכן כשנפרדנו נשארתי קלת תנועה במיוחד. הלכתי ברגל לרחוב המעפילים,לשבעה של דוד מאירי. אחרי החיבוקים, חיכה לי על השולחן הספר שאת התחקיר שלו עשיתי עם דוד לפני שלוש שנים. נפגשתי עם מלא משוררות נפלאות ויצאתי בחזרה לדרכים. בדרך למרכזית שאלתי את הילדה השלישית מה קורה איתה, וכשהתברר שהיא גם בדרך למרכזית היו לנו 20 דקות להסתובבות בתחנה ואפילו לשופינג קטן. עליתי על אוטובוס לחדרה שעוצר בגן שמואל, לשם הגיעה המשאית (בלעדיי) בצהריים, לרגל פסטיבל פק”ק. ושעה וחצי מאוחר יותר, בנסיעה מהירה וחלקה – כבר הלכתי, עייפה אבל מאושרת, הביתה. אוטובוסים זו המצאה נהדרת ויש להם מסלולים משונים ולפעמים מדויקים ממש. אני מרגישה צעירה מאד כשאני נוסעת באוטובוס, אם כי הגב שלי מזכיר לי אחר כך שזה לא נכון.
בשבוע הבא, הדיווחים יגיעו מפסטיבל שייח’ אבריק ואחרי הבחירות. תחזיקו חזק, יהיו עוד כמה קפיצות, אבל אני מקווה שאזכור לצלם יותר…
קורא כמעט בעקביות את קטע השבועי שלך , שלכם ונהנה מאד , וחושב אולי תרצו לעצור מתישהו קצת פה אצלנו , קצת בפרטי ואולי אולי אפילו קצת בכללי.. מייחל לזמן של ריפוי .. חיבוק גדול ושבת שלום..
תודה, נהניתי לקרוא. טקסט צבעוני וכנה. שבת שלום ?
פשוט תענוג לקרוא. תודה על השיתוף בחיי היומיום.
וואו. תודה על השיתוף. קראתי בכתובייך שבשבוע שעבר ירד גשם. נברתי בזיכרוני לאי שם והסתבר שאכן, פעם פעם, לפני שבוע, ירד ממש המון גשם. אך זה ניראה כל כך רחוק… מעניין אם עוד אנשים חווים את ההתרחקות המהירה של העבר.
בכל מקרה אני עוקבת קבועה וקוראת ונהנית. תודה לך.
תודה על פוסט נהדר. חרצית גם מבקרת אצלי. בינתיים אני מתעלמת ממנה. אבל היא פה.