העלייה מים המלח לירושלים היא חוויה של עזיבת המדבר. אם ההגעה מהשפלה – הצד השני של ירושלים,שגשר המיתרים הוא שעריה – מלווה בהוד והדר, הרי שהכניסה מהמזרח היא כמו שער אחורי, על כל המשתמע מכך.
היה קשה להיפרד מהמדבר וממרחביו והחופש שבו, ולהיכנס לעיר הומה ותזזיתית. לא הגעגוע לפינוקי העיר ולאווירה הצלול המה בי, אלא הגעגוע לילדים. שיחק לנו המזל, קצת קשרים ותושייה ומצאנו חניה אלוהית, כן, אני לא מפרסמת איפה. אנוכיות צרופה. גם ככה ענייני החנייה בעיר הם מורכבים. אבל אומר שזהו אחד המקומות האהובים עלי ביותר בעיר הקודש, שכל מהותו ליטוף ועונג, וביליתי שם שעות רבות של נחמה ומילוי מצברים.
הזמנו את הילדים לארוחת ערב במסעדה טבעונית בעיר, שלא נציין את שמה הפעם, כדי לא לפגוע בענף הטבעוני. השירות היתה מתסכל, מנה אחת נשכחה וכפיצוי הובא לנו קנקן תה עם ארבע כוסות. נראה שעד סוף הערב, המלצר שריחף כפרפר בחלל המסעדה ראה בשישייה שלנו רביעייה בעצם. פיצינו על החוויה בארוחת יום ששי במשאית, בליווי סרט – כמו בימים ההם.
הספקתי גם לבקר את האורתופד החביב עלי, שבחן את רגלי וניסה להבין למה עוד כואב לי אחרי חודש וחצי. זה היה יום האישה הבינלאומי והוא נסחף לנאום על כמה נשים הן חזקות יותר מגברים, והלוואי והיו נותנים להן לנהל פה את העניינים. היה משהו מעט פלרטטני וחובב שליטה באופן בו הציג את הסוגייה ושמחתי להפגה בצילום. כנראה שלרגל יום האישה, יצאו כל הנשים לבלות והגברים לקנות להן תשורות נאות, כי לא היה כלל תור. חזרתי לדוקטור שמיהר לקבל אותי ולצהול למראה השבר בזרת. אההה! אמר, היה לך שבר. שקענו בדיון אם אבחנה מוקדמת היתה פותרת משהו (כנראה שלא) ואחר כך על החיים במשאית בית ובמחשבות על העתיד ובחייו כרופא. בינתיים הוא שכח שכבר דיברנו על יום האישה, וכשהתחיל שוב בנאום החזקות שלו – נפרדתי ממנו בידידות ויצאתי בראש מורם – אני לא סתם בכיינית, ולא סתם כאב לי – נשבר אז נשבר.
אחרי שיחה עם הילדה, החלטנו להאריך את השהות העיר הבירה. וכך קיבלנו זמן הורים לא רק בסוף השבוע אלא גם קצת בימים שלפני וקצת בימים שאחרי. עברו כבר 8 חודשים מאז עזבנו את הבית, וההתרגשות והמגניבות התפוגגו, ויש יותר מקום לחששות ולקשיים ולתסכולים. הבית, כמחוז חפץ שתמיד נמצא עבור הילד, שבו אפשר לנוח, להשתחרר, להוריד אחריות, לקבל אוכל, פינוק, תשומת לב ובקיצור – להיות שוב ילד – הוא משהו שלא עובר עם הגיל. נכון, לי עצמי אין שום מודל כזה ולכן הגעגוע שלי הוא למשהו יותר מופשט, אבל אני מבינה את הכמיהה לשוב ולהיות נתון בחיק. זה דומה בעיניי לפעוט שעושה צעדים ראשונים, כשמדי פעם הוא מסתכל לעבר האם כדי לראות אם היא עוד שם. הפעוטים שלנו צועדים וכשהם מסתובבים לאחור – אנחנו בים המלח או בתבור.
הביקור הסתיים בלקיחת החתול הזקן לווטרינר (1200 ש”ח, בעיית כליות, אוכל מיוחד ותוחלת חיים קצובה), ארוחת בוקר עם הפנדות וסשן צילומים עם הצלם שרצה לתעד את חיי היום יום. התנענו את המשאית, נפרדנו מירושלים וירדנו לשפלה הקסומה, בדרך צפונה.
בשבוע הבא: על גבעות שייח’ אברייק
הפינה של מיץ
חתול צייד בפארק
עם מיכל ווזנר – עורכת דין, סופרת ויודעת כל
הקשר שלי עם מיכל הצטלב כמה פעמים, מכיוונים שונים – הספרות, באופן טבעי, יעוץ ביוגרפי והעובדה שהבית הירושלמי הקודם שלה משמש כיום כבית מאזן. אני אוהבת את האופן שבו היא כותבת, את הלשון המושחזת שלה ואת ההומור המחודד, כמו גם את הלב הרחב ואוהב האדם ששופע בקרבה. נפגשנו ביום אביבי מושלם לשיחה על ירושלים והחיים.
“נולדתי בירושלים והלכתי וחזרתי אליה כמה פעמים בחיים. אני אוהבת את ההרגשה שאני חיה במקום שבו חייתי בעבר. זה כמו מפה של עצמי מזמנים קדומים. הנה אני הולכת ברחוב עזה ואני זוכרת איך הלכתי שם כילדה עם אמא שלי, ואיך הלכתי ברחוב בתקופת הרווקות שלי ואיך גרתי ברחוב כשרק התחתנתי. אני דוחפת את העגלה עם הנכדות שלי באותו הרחוב שבו דחפתי את העגלה עם הילדים שלי. הנה, אני עוברת על פני הבית שבו גרה סבתא רבתא שלי. יש תחושה שלכל מקום יש עומק, שיש עוד רובד. עוד שכבה למה שקורה עכשיו.
“לפעמים אני נמצאת במקום מסוים ואני זוכרת, ברמת התחושה, איך זה מרגיש. למשל, התחושה של רחביה, הריח המיוחד שלה, התחושה של השביל להר ציון, אני מזהה את התחושה ואת המקום. אני מכירה אותו. כן, אני נוסטלגית גם במקומות אחרים שאני חוזרת אליהם. נרגשת לגלות מקומות שהיו אז ונשארו עדיין. אני אוהבת את הרבדים האלה של הקיום. ירושלים מוסיפה לזה את הרובד היהודי, את כל הגעגוע אליה במשך כל כך הרבה שנים. אני מרגישה את זה.
“העיר יפה בעיניי. אני אוהבת דברים עתיקים וישנים ואת הבנייה הישנה. את התחושה שמשהו עבר הרבה, שעבר עליו הרבה. אני אוהבת את חומות העיר העתיקה, איך שהן מבצבצות בתוך הקיום המודרני. את המשולש של מאה שערים, העיר המזרחית ומרכז העיר – איך בפחות מקילומטר רבוע חיות הוויות חיים כל כך שונות זו מזו. ואני אוהבת את זה שבירושלים יש הרבה תפילות. זה חזק.
“לא בטוח שאשאר כאן לתמיד. העיר מאד יקרה ודי מתבקש לצאת מפה. כואב לי שהורסים בתים ובונים חדש. אם העירייה לא היתה מוכנה לתת לזה יד, האנשים לא היו מתפתים.
“אני מתקרבת לגיל חמישים ומאד בולט לי שנשים בגילאים האלה, במיוחד אלו שהקימו משפחה, בפעם הראשונה בחיים צופות לעתיד שלא קשור לילדים. כילדות היינו חלק ממשפחה כזו וכשגדלנו היה ברור שגם אנחנו נקים משפחה. וכך קרה גם לי, ואני עוד הייתי בהומסקול, בבועה עם הילדים. בונים ובונים ובגיל חמישים זה מתפרק. זה טוב מאד, שמחה גדולה שהילדים מתעופפים, אבל משהו שהיה מטרה ומצפן והוויה מסתיים. לאן עכשיו?
“פג תוקפה של התוכנית המקורית וצפוי לי עוד פרק זמן ארוך שמחייב הערכות מחדש. בחיים של אשה דתיה זה מאד חזק כי הרבה עניינים סובבים סביב הילדים: חנוכה, למשל, עם מטבעות שוקולד ונרות וסביבונים. מצאנו את עצמנו לבד בחנוכה, אז נשחק בסביבונים? מה כן? או ליל שבת, שפתאום רק שנינו ליד השולחן? האם יש טעם לעשות את כל הטקס? כשהילדים הולכים לחייהם, אורחות החיים נמצאים בשאלה. אז, חלק ממה שאני מנסה לעשות הוא לשאול את השאלות האלו בסלון שלי, ביחד עם עוד נשים בנות גילי – ללמוד, לחקור, לשתף, לגלות ולחשב מסלול מחדש.”
אנחנו נפרדות בחיבוק, ואני כבר מחכה לספר הבא של מיכל. (ספרה ארבעים מספר את סיפורן של תריסר נשים ישראליות באמצע החיים, ממגזרים שונים וממקומות שונים, הבוחנות את עברן ובוחרות את עתידן.)
דיווחי תנועה קודמים
into the woods
בדיוק ב-12 בצהריים סיימנו לארגן את הביתה לתזוזה, עשינו סיבוב או שניים כדי לוודא שזכרנו לסגור ולהדק את הכול. הביתה לא זזה מאז הראיון ההוא אצל אברי. חודשיים וחצי של
שבוע הסלביות שלי
השבוע נפתח בכתבה ההיא ב”ישראל היום”. כן, אני יודעת, לא העיתון הנפוץ ביותר בקרב קוראי, אבל היחצ”ן אמר שיש עוד הרבה אנשים בישראל והם כן קוראים את העיתון. השבוע פגשתי
משוררת מתגלגלת
החדשות המסעירות בעולמנו הן שכתבו עלינו בעיתון. הכותרת היא – הזוג שעזב הכול. והפתיח גורס כי “כבר 3 שנים הם ישנים עם שועלים ביערות, פוגשים אנשים מעניינים ונפעמים מנופי הארץ:
גל שני?
ביום ראשון התנענו את המשאית ונסענו לים. המשאית עמדה שלושה חודשים תמימים במקומה וכבר הרגשנו אותה רוקעת בגלגלים ממש. מדי פעם הנענו אותה כדי למלא מצברים, אבל בסופו של דבר