מאמרים של: נועה ברקת

השבוע חנינו חמישה לילות וששה ימים במגרש החנייה של המרכז המסחרי בבית הכרם. ביום הששי התנענו, נענו ותוך יממה אחת:

זה כנראה השבוע האחרון שאנחנו מדלגים ככה. מנוןה איתן לעפולה, ליקנעם, לטבעון, לאלונים, להרדוף, לקרית ביאליק, למענית, לגבעתיים, לירושלים. ממחר,

הכאב בשן התחיל לאטו. מיד ידעתי שנבואתה של רופאת השניים הירושלמית מתגשמת, ושלא יהיה מנוס מטיפול שורש חוזר. אחד העניינים

סוף השנה מזמין לסיכום שנה קצר וחשבתי שזה הזמן לענות על כמה שאלות ששואלים בתכיפות: כמה זמן אתם ב”זה?” מצאנו

הפוסט הזה תוכנן לתאר את שלושת הימים שלנו בגעש, ואיך זכינו לאירוח מלכותי, על ידי זוג אנשים שהכרתי דרך הפייס.

תל אביב עמדה להיות שבוע הפוגה בבפארק הירקון. ששה ימים עברו עלינו ואי אפשר לסכם אותם מרוב שהם היו אינטנסיביים,

הגענו לסידנא עלי לפני יומיים, רגע לפני הסערה. כבר בבוקר, בחוף מכמורת, השמיים החלו להתקדר. לנגד עינינו ראינו את החוף

ככה אני רוצה לנסוע. מקסימום חצי שעה ואז לעצור לשלושה ימים. ממענית לפרדחנה ומשם לחופהים בגבעת אולגה, מהלך של משהו

הבוקר התעוררתי, ובעיניים עצומות ניסיתי להיזכר איפה אני. בדרום? בצפון? בחיפה? במשמר העמק? ואז נזכרתי. אני במענית.  זה קורה לי

אחרי זיג זג צפון-דרום-צפון כדי לתרגל את שריר הנהיגה, אנחנו מתחילים ל-ה-א-ט. בארבעת השבועות הבאים אנחנו מתכוננים לשוטט בנחת מעמק

רגע לפני שאני מתניעה את המשאית ונפרדת ממדרשת בן גוריון בשדה בוקר, מיכל פלג מגיעה על אופניה, נכנסת והשיחה קולחת.

התעוררנו בחמש בבוקר, בגן הפעמון בירושלים, בלילה העשירי שלנו בירושלים, החנייה היתה ריקה, הדרך פתוחה. נכנסו ל”מצב ארגון” – לסגור

כשחלמתי על המסע הזה, ראיתי את עצמי מגיעה למקומות – נידחים או מרכזיים – חונה, עובדת, כותבת, נפגשת עם אנשים