אמנות התרגום

אמנות התרגום – הקדמה לקוראים בעברית – סטיבן ג'נקינסון

<תרגום: נועה ברקת>

מספר פעמים בחיי הציבוריים אנשים חשבו בטעות שאני רב. בכל אחד מהמקרים האלו לא היססתי להעמיד דברים על דיוקם:

איני רב, לא מבחינה ביוגרפית ולא מבחינת הקהילה. גם לא גדלתי בחברת רבנים כך שלא היה לי ברור מקור הטעות. אני כן זוכר תחושה מעורפלת שבהשוואה לכמה אנשי דת נוצריים שהכרתי, הרבנים נראו לי יותר ארציים באופן כלשהו, יותר מעורבים במערבולות הרוחשות של חיי החולין. מאין נבעה התחושה הזו? גם את זאת איני יודע לומר. כשהייתי צעיר, כשהיה קל לתחום את הקווים וקל להיות בעל דעות, הייתי בעל רוח פוריטנית, כך אני מבין זאת עכשיו. האריג של ענייני היום יום הארציים נראה לי בלתי ראוי בכדי שאתפור ממנו את בגדיי. למרבית מזלי חייתי כבר זמן ארוך מספיק כדי לראות את הדברים אחרת, וככל הנראה במהלך הזמן הפכתי לארצי יותר, מצאתי בתוך הנחיל ההומה של חיי החולין את הייעוד שניתן לי, את היעוד שאליו נקראתי. אולי זה כבר היה ניכר בי שנים רבות קודם לכן. אולי האנשים שפנו אלי כאל רב ראו בי משהו שאז עדיין לא ראיתי בעצמי. אולי ההכרה שלהם הייתה אחת הדרכים של החיים לדרבן אותי לעבר הכיוון הנכון. אולי, אחרי ככלות הכול, הטעות הייתה שלי.

***

אנחנו חיים בתקופה בה הזהות שלנו מכריזה על עצמה באופן ברברי, צעקני וגס. הבחירות שלנו נראות חסרות ערך: שבטיות או גלובליזם. חזון או התחזות. עכשיו או לעולם לא, אמת או שקר. אני או אתם. בכל יום, אנחנו בוחרים את הנאמנויות שלנו, משרטטים את הקווים האדומים שלנו, מפנים את גבינו ומשנים את דעותינו. בכל יום משפדת אידיאולוגיה את השפות והלשונות שהופקדו בידינו ומכופפת אותן למרותה. זוהי הסמנטיקה של שפת ההרס. כל כך הרבה תלוי במילה, באוזן השומעת.

*

בדיוק כשחשבת שמצאת את המרכז של החלק הקטן מהעולם שהוקצה לך או את קצוותיו, בדיוק כשכבר השתכנעת שאלו הן האפשרויות העומדות בפניך והשלמת איתן – ובדרך כלל הרחק בעומק המערכה השנייה של המחזה בשלוש מערכות שלך – יכול לקרות שאנשים כלשהם ייצאו מאזור הנוחות שלהם, יפנו את מבטם אליך ויראו דבר שלישי: לא אותך, לא את מה שאליו התכוונת, אלא במקום זאת – הם יראו את מה שעשית. הם יראו זאת בבירור, והם יספרו לך על כך. בדרך זו הם מיידעים אותך שאינך אחראי על המשמעות של מה שעשית, אלא רק על עצם העשייה.

נניח שבהתקף של להט כתבת ספר. נראה שהספר הוא על מיתה והוא סבוך ומסוכסך. כנגד כל הסיכויים הוא יצא לאור והוא פוסע בצעדים כושלים אל העולם. שנים חולפות ואנשים מהעבר השני של העולם מזהים משהו מהחיים שלהם במה שעשית, או שהם מבחינים דרכו בניצוץ מהאופן שבו הדברים היו יכולים להיות. והאנשים האלה מקדישים שנה מחייהם כדי לשמוע ולדבר בשפתם את מה שעשית. הם מוסרים לך דין וחשבון לגבי איך שהמניפסט הקטן שלך יכול להישמע. הם משאילים את קולם לשיר שלך.

והרגע הזה של תרגום הוא הרגע שבו נרגעות נביחות כלבי הצייד של הזהות והשבטיות. מה אתה יודע על אנשים בצד השני של כדור הארץ? מה אתה יודע על שאלותיהם ובעיותיהם הדוחקות ועל מה שהם מדחיקים? מה אתה יודע על התשובה הייחודית שלהם? מדוע אכפת להם מהספר הזה? מה הטעם בחלומותיך כשהם חורגים מגבולם? 

תרגום הוא בגידה, כך אומרים. לא. תרגום הוא תעתוק, כך אני אומר. החטא הוא בעצם הטענה ש"שמה שנאמר כאן זהה למה שנאמר שם." זה לא קורה ככה. שפות הן טופוגרפיות, קריאת סונר, התלקחויות שמש. הן פיסות אדמה זעירות, והרוח שנושאת בכנפיה את האדמה עידן ועידנים. השפה היא סימני דרך שאנשים מקבלים מהאדמה, מהתנועה. דקויות השפה אינן ניתנות להעברה. הן לא צריכות להיות כאלו. עליהן להישאר נאמנות לאדמה שעיצבה אותן. אמנות התרגום – וזוהי אכן אמנות – היא אמנות הנאמנות לשני מאהבים בו זמנית.

***

מיתה איננה המכנה המשותף, היא איננה הפלס שכל העניינים האנושיים מתיישרים לפיו . למרות משפטי המגנטים על המקרר ובעוגיות המזל, ללא קשר לספריה ההולכת וגדלה של ספרי "איך למות" שעוטפים ומלטפים ומנסים להקל. אין שוויון במוות, גלובליזציה או אחווה טקסית אוטומטית. רק התחושה הזו היא גלובלית. המיתה דומה לחיים, באותה נאמנות ובאותו חוסר רחמים. לרוב, אנשים מתים כפי שהם חיים. הם מתים כפי שכופה עליהם תרבותם, נאמנים לטעויות שהתוו את חייהם. הרפרטואר של המיתה – ובגלל שאנחנו מסרבים למות בעודנו עושים זאת – הוא רפרטואר תרבותי. הטקסים בתהליכי המיתה – והדעיכה של טקסים אלו – הם תרבות המתבטאת בפעולה או בתגובתיות, בסדר חסר-סדר.

הערה צדדית למתרגמים: לפני מספר שנים מוציא לאור גרמני הגיב בחיוב על הספר "למות חכם": "זהו ספר טוב מאוד," אמר, "יש לו רק שתי בעיות. הוא מאוד ארוך והוא על מוות. מעבר לכך, זהו ספר טוב מאוד."

הנה כך, ספר על מיתה ועל מוות, על אבל ועל מסתורין, בסופו של דבר אינו ספר על כולם. מיתה ומוות אינם קושרים כל אדם לאנושיותו. לא הייתה לי כלל עבודה בעסקי המוות אם כך היה קורה. ספר על מיתה שמתורגם לשפה אחרת הוא מעשה לא מובן מאליו של דבקות, של נאמנות. הוא עדות לעמל הנחבא בצללי חדר העבודה, כל הלילה, לילות אין קץ. זהו מכתב אהבה הנשלח לחלק מסוים של העולם הרחב ושב, ונשלח שנית ושוב חוזר ונשלח שוב עד שהוא נפתח. ואז, המחבר והמתרגמות יושבים יחד בשקט ושותים תה, מלאי השתאות על החיים, ושורים לרגע עם המלאכים והשדים של התרגום.