וכן, בחורף השלישי שלנו לחיים על גלגלים, אנחנו עולים צפונה ועוד כמה ימים נגיע בחזרה לכליל (תמיד, משום מה, קשה לנו לצאת מכליל ובדרך חזרה יש עיכובים). והתוכנית המהפכנית שלנו היא לבדוק הישארות. מה יקרה עם נגור במשאית הבית באותו מקום למשך יותר מחודש? איך זה ירגיש? האם יש דברים שנצברו בתוכנו באורח החיים הזה שישארו איתנו?  הנה כמה דברים שהייתי רוצה שיישארו איתי לתמיד:

 1. פחות – מעט חפצים. מעט ציוד. ובקיצור – רק מה שצריך ושגורם אושר. לזכור שאין צורך לגדוש את החלל בשביל להרגיש בבית. זה מתחיל ממגבות, אבל מתפשט לכל תחומי החיים – וברגע שהתחלת להפחית, נוחתת עליך תחושת שפע. דווקא המגירה הריקה, שמכילה רק את מה שהיא אמורה – משדרת לי וליקום אמון בקיים.

2. דלת פתוחה (גם כשהיא סגורה) – לפתוח כמה שיותר, כמה שאפשר את הלב והדלת והגבולות לחוויות, מפגשים וא-נשים – ולהשתדל לראותם כמיטיבים. מה שקורה מחוץ לדלת, מחוץ לעצמי – מה שהוא אחר ממני – הוא חלק ממני. ה”אני” הוא לא מה שאני חושבת שהוא “אני”. וההסתגרות מצמצמת. אין לדעת מי יגיע ולשם מה, והרי באנו להשתתף ולעזור.

3. לנוע לאורך השתי והערב של הרשת – כשנודדים מגלים תופעה שקשה להסביר אותה למי שלא התנסה  – יש “נקודות חמות” על הרשת. לכל אחד ואחת זה מישהו או משהו אחר. אבל כולנו חלק מרשת בלתי נראית שפועלת, וכשאנחנו נעים בהקשבה – דברים קורים באופן שקשה להסביר בדיוק, אבל יש להם אופי והיגיון משלהם והוא לא ניתן לתכנון מראש. השבוע, למשל, חנינו בחוות טבע האדם בניר צבי. החווה צמודה לבית של חברה טובה מאד ובפעמים הקודמות חנינו אצלה. כמה סביר זה שנגיע לבית השכן? ובכל זאת זה קרה. ובטבעיות.