איזו מילה מדוייקת זו מתבלבלת, ממש אחות צמודה למתגלגלת (שלא לדבר על זו שבאה אחריה). אני מתגלגלת מבולבלת. יומיים במשאית, כמה ימים בבית, לא מצליחה להתארגן על כל זה. שלא לדבר על המרשעת קורונה ומה שהיא מטלטלת.

השבוע חזרנו לרגע הביתה – כלומר למשאית. אם חששתי שהיא תיראה לי קטנה וצפופה מדי – הרי שזה לא קרה. להפך, הרגשתי בחזרה ברחם. בספסל הנוח שלי שהופך להיות שולחן האוכל, שממנו בהושטת יד אני פותחת את המקרר, שממנו אני יכולה ללכת שלושה צעדים למיטה בלי להרגיש שזה מחייב התארגנות מיוחדת. הכול היה במידותיי. אפילו לחזור למקלחת קצרה היה נעים. כשאני בבית המשאית אני ממילא בבידוד וממילא כבר בהסתגלות לחיים בצל המגיפה – הסתפקות במועט, צמצום, הסתמכות על תוצרת מקומית ובפשטות.  

לא ברור לי בדיוק איך זה קרה, אבל מצאנו את עצמנו יומיים לאחר מכן שוב בבית הגדול בהרדוף. ישבנו כאן אתמול על הספה (הוא) והכורסה (אני) ושקענו לתוך המרחב העצום של הבית. אני דמיינתי איך אפשר לחלק את הבית לשלוש יחידות דיור, וגם תהיתי אם אפשר פשוט להכניס את המשאית לסלון. יש לה מקום, אבל יש בעיית גובה וגם הקולטים הסולאריים לא יעבדו. 

נחתתי לתוך המציאות של בעלת נכסים – מחשבות על משאבים, כסף, אחזקת רכב, חשמל, מים וכל הדברים האלו שאנשים בגילי עושים ואני לקחתי מהם הפסקה לשלוש שנים. יאללה, לכי תשמרי על מצב רוח טוב ככה…

כדי להתעודד, התחלנו, אני והאיש לעבוד יחד על הלקסיקון המתהווה ‘זה ואמנות החיים בתנועה’. כתבנו יחד על תחושת ביטחון בדרכים, על ענייני בריאות ועל אירועים ואנשים בדרכים. העברנו ערב נוסטלגי וקורע מצחוק. אפילו הפינוי באמבולנס נראה ממרחק השנים די מצחיק.

סוף סוף הצלחתי גם לסיים את כל מה שנוגע ל’הביתה’ ספר השירים שלי. היו המון ענייני ניקוד ועימוד, ומשא ומתן על כמות הצילומים שתשולב בו ואילוצי זמן ומערכת של ‘מקום לשירה’ – ההוצאה לאור שמספקת להביתה בית. יש עוד שיר אחד שאני מתלבטת בו – בעיקר כי הוא מתאר שיחה אמיתית עם איש אמיתי ואני טיפה מעבירה ביקורת. לא עליו, אלא על כל המצב, דרכו. אבל כמו שאומרת אורית מיטל, העורכת – שיסתדר.

זה קצת אירוני שהספר הסתיים בדיוק כשמשהו דרמטי משתנה במסע. אולי לא אירוני, אולי זה פשוט ככה, פרי של תהליך שכשהוא מבשיל, הזרעים שלו מתחילים תהליך חדש.

הספר היה אמור להיות מודפס בסין. כמעט בחצי מחיר. בעל המפעל, ישראלי חביב ומואר, הבטיח שהכול עובד כרגיל, אבל לא הסכים לשנות את הסעיף בחוזה שפותר אותו מאחריות במקרה של ‘כוח עליון’. אז נפרדנו באור ואהבה ואני אדפיס בארץ. יאללה קורונה, פרנסה למקומיים!

הבוקר פתחנו יומן כדי לעשות סדר בראש. לכתוב דברים ביומן מעניק תחושת שליטה והתמצאות. היומן והאילוצים שלי בו, רומזים כבר זמן מה שאני מתקרקעת: התחלתי ללמד סדנת כתיבה בחיפה לבני נוער מדהימים וממלאי תקווה בלב, אני לומדת בימי חמישי בבנימינה – בקיצור מנהלת חיים של אדם מן הישוב, בד בבד עם חיים על גלגלים. חישבנו ומצאנו ששהות של לילה עד שניים במקום היא פרוסה דקה מדי. זו גם אחת המסקנות מהחיים בדרכים – מינימום שלושה לילות במקום, אחרת זה קשה מדי.

וגם לתכנן רק שלושה שבועות קדימה. את השבוע שמתחיל עכשיו כבר אפשר איכשהו להבין, את זה שאחריו לדמיין והשלישי – הוא בגדר סקיצה כללית. לא רק קורונה, גם כל מה שקורה, משתנה, קורם עור וגידים. לשמור על חיים של נוודות גם בבית הקבע זה לא לתכנן הרבה מראש. או לפחות לדעת, שהכול יכול בכל רגע להתגלגל ולהתבלבל.

מה עושים עם כל הבתים האלו? לא יודעת עדיין. מה עושים איתם כשאנחנו לא בהם? יש לי מחשבות על זה… ובינינו, אם בא לכם רגע משאית  – תלחשו לי ואולי נחלוק את המשא.

הבוקר גזמתי כמה שיחי ורדים, עישבתי חלושות ובעיקר שינינו את הסלון, כלומר הזזנו את הכורסה והספה והפכנו כיוון. הבנו שאנחנו זקוקים לפינה שתחזיק לנו את הגב. במרפסת עמד עציץ שעושה ספירלת מים. נראה לי שהוא לא פעל חמש שנים. הכנסנו אותו הביתה שיפכפך לו. אולי צריך לשתול בו איזה מטפס או עץ שתול, שיעשה לי שקט ואיזון.