על הפסטיבל, מפגשים ומי אני באמת? קצת באיחור, כי שעון קיץ ופסטיבלים

הנה שני מתחמים פרטיים שלא מופיעים בתכניה הגדושה של פסטיבל שייח’ אברייק, שבצל גלימתו אנחנו חונים השבוע. הראשון הוא Take a break  שבו בילינו רוב הזמן, כלומר בבית המשאית שלנו שחונה בצל האלונים. המתחם מאפשר חופש ממפגשים לא מתוכננים עם אנשים אחרים, התפרקדות נינוחה ושלווה וקריאת ספרים שווים.

השני, שהוא יותר ציבורי, הוא בצומת חנניה ליד הרמזור. שמו של המתחם הוא בקשתך התקבלה. לשם כך, יש לחשוב על בקשה כלשהי, ובשעה שממתינים לאור הירוק ללחוץ על הכפתור לכבדי הראייה. עם הלחיצה תצא בת קול, גברית או נשית – לא הצלחתי לקבוע חד משמעית – ותכריז: “בקשתך התקבלה”. השירות הוא חינמי, לכל עובר ושב. אין צורך לתרום כסף לפסטיבל או לומר מה הבקשה. 

אל טבעון הגענו אחרי יומיים רגועים בפארק הקישון, מצאנו חנייה פרטית כמעט וחבויה מן העין, שנפתחה אל פארק הקטר ואל נחל הקישון. מיץ היה הראשון לזהות את הפוטנציאל ויצא למסעות שיטוטים ארוכים שאפילו הדאיגו אותנו מעט. מעבר לזוגות שמגיעים למקום להתבודדויות רומנטיות (בשעות הצהריים, בדרך כלל בשתי מכוניות נפרדות…) המקום היה ריק. שני אנשים מהשכונה שטיילו במקום עצרו להגיד שלום. אחד מהם, התברר, הוא חובב של חיים על גלגלים ומנוסה בהם. שקענו לשיחה ארוכה על איך היה פעם לעומת היום. הוא אמר שהוא היה חוזר מיד לחיים כאילו, אילולא אשתו השנייה. כן, הגברים הם אלה שחולמים על חיים בתנועה, הנשים רוצות יותר את הבית, לפחות כך עולה מהתגובות שאני מקבלת, איזה מזל שהרעיון היה שלי…

.כשאנשים עוצרים להגיד שלום, זה כמעט תמיד סימן שהמקום ידידותי לנו, מקבל בברכה את הנוכחות הזמנית שלנו. מקומות שמתעלמים מאיתנו לגמרי, שלא נוצרים בהם יחסים – הם כאלו שמתישהו יבוא פקח לשאול מתי אנחנו הולכים. וזה כבר פחות נעים. אז אם אתם רואים אותנו בסביבה, תבואו להגיד שלום…

את הפסטיבל פתחתי בערב הנחיית שירי משוררים ביחד עם טלי וייס. טלי עורכת כתב עת בשם קפל, וזה היה יום הולדת שנה שלו. איכשהו הרעיון שאני אעזור לה עם הערב עלה ולשמחתי הרבה זה עלה יפה. הערב נערך במומוס החומוס הקהילתי של שימי שיידר. הייתי שם כבר, ובכל זאת, כשהגעתי, שימי – שאותו המשכתי לפגוש בכל פעם על מדרגות אחרות – אמר: “נועה ברקת, אני שומע כל הזמן על נועה ברקת.” הוא היה מאד עייף, מאושר ופזור דעת, ולכן נראה היה לי שהגזים בהערכה של היקף השיח המקומי אודותיי…

לערב הגיעו  המון משוררים חשובים, ברוח טובה ובפרגון שאין כמוהו. גם באו לא מעט אנשים מטבעון ושורה שלמה של המשפחה המורחבת שלי, כולל אבא שלי שהוא בן 85, לא כל כך בעניין של שירה, אבל התעקש לבוא. יצא טוב. טלי פתחה בשיר שלי מתוך הספר, שנקרא “קפל”, ואחרי זה חן רותם שרה את “מדרגות” שהלחינה לערב ההשקה של הספר שלי, שומרת לילה. השתדלתי לנשום, בכל זאת הערב לא היה עלי… 

זה היה גם יום השירה הבינלאומי וגם יום השוויון האביבי ושלחתי את האיגרת העונתית שלי לכל רשימת התפוצה שלי וכאן אפשר לקרוא אותה.

למחרת הנחיתי סדנת חילוץ שירה. האמת, מאז שיצאתי לחופשה לא מתוכננת מערבי החלף, שכחתי כמה כיף לי להנחות. כל הדרך למרכז הנצחה קיטרתי שלא בא לי, ששוב הגזמתי ומספיק ההנחיה של ערב השירה שכבר היה, למה צריך גם עוד סדנה, ובכלל אף אחד לא יבוא ממילא. לזה נוספו גם שני מפגשים לא צפויים ברחבי הכפר שנקרא טבעון. הם היו צפויים, למעשה, כי פגשתי על הדרך תושבות הכפר, לא חייזריות משבתאי, אבל לא צפויות, כי הן הפגישו אותי עם עניינים לא פתורים בתוכי ביחס אליהן. מהסוג שלא מתאים לפתור על הדרך או שאולי עדיף להדחיק בכלל. אז הגעתי לסדנת השירה כשאני טעונה. הקבוצה, שמנתה 11 משתתפים, היתה מקסימה, ואפילו שלושת המאחרים זרמו עם ההוראות וכתבו שירה. נהניתי מכל רגע, את הזמן שבו כתבו, ניצלתי לכתיבה בעצמי וזה תמיד עוזר לי לפרק מוקשים. עם סיום הערב, ניגשו המשתתפים בזה אחר זה ושאלו כל מיני שאלות. אחד מהם אמר שהוא יודע שאני העורכת של “ערות” ויש לו טענה להשמיע. נלחצתי. הוא אמר שעל הכריכה האחורית כתוב משהו שהוא מתנגד לו. ניסיתי להיזכר מה כתבנו שם, תמר ואני, או שאולי זו בכלל לא הייתי אני? כריכות אחוריות תמיד קורות ברגע האחרון, אבל כשראה את מצוקתי המתגברת הוא גאל אותי מייסורי ואמר שכתוב שזה ספר שכל אשה צריכה/רוצה לקרוא ולדעתו זה ספר גם לגברים. אוקיי, זו היתה מחמאה, לא?  נשמתי לרווחה. אחר כך ניגש כותב מוכשר אחר להודות על הסדנא ואמר שהוא בכלל בא בגלל המשאית, אבל נשאר בגלל השירה ובגלל המבט הנוסף על החיים. השיר שהוא כתב בהינף היה אחד הטובים ששמעתי בכלל. אמרתי לו את זה וביקשתי שימשיך לכתוב.

חזרתי ברוח מרוממת הביתה. חום היום של שישי, לצד כאבי הליכה, גרמו להעדיף את המתחם הראשון… יצאתי ממנו לגיחה קצרה לסדנת האריחים של רחלי אלון – כתיבת שורה או שתיים או ארבע משיר על אריחי חימר. בחרתי את מדרגות – השיר הכי קצר שלי – והתחלתי להטביע אותו בלוח החומר. איפה שהוא לפני הסוף, השכנה שלי למאמץ קישרה ביני לבין הספר שממנו העתקתי ואמרה: “אה, את נועה ברקת.” באמת שעברו הרבה שנים מאז שמעתי את המשפט הזה, התברר שהיא קוראת את הבלוג ואולי יודעת עלי עוד דבר או שניים. גם גל קרטס, שהקליט את המשתתפים בסדנא קוראים את השיר שלהם, קורא מדי פעם את הבלוג שלי. זה גרם לי לחשוב שאולי כבר יש לי פרסונה של גרה-במשאית-בית שהיא חזקה יותר מהפרסונה של המשוררת או היועצת או העורכת. וזה שימח אותי, משום מה.