נתחיל מהסוף. חוות האלפקות. ליד מצפה רמון. שקט. אנרגיה טהורה. האינטרנט הסלולרי לא משהו, אבל איזו קליטה. אחד הדברים שמתפתחים מאד בדרך היא היכולת לקלוט מיד את האנרגיה של מקום מסוים. זה מתחיל במקלעת השמש, או ברגליים – תחושה פיזית ממש, בלי יכולת להסביר הרבה פעמים מה ולמה.

אולי אלה הנדודים, השהות הקצרה בכל מקום, שמחייבים התחברות מהירה, פס פנימי רחב ועיבוד נתונים מהיר. אין זמן עכשיו להיכרות מעמיקה, אז למה שלא נקפוץ ישר למים? ואם מרגיש לא משהו – משחררים הנדברקס וממשיכים הלאה.  השבוע התחיל במדרשת בן גוריון, מקום שאנחנו יותר מבינים עכשיו עד כמה הוא ייחודי. שילוב של ישוב כפרי, קהילתי מאד עם חופש ומרחבים שלא פגשנו בשום מקום אחר. בדרך כלל ככל שמקום הוא קטן וסגור יותר, כך המבטים והשאלות מתחילים מוקדם מדי, לטוב ולרע. במדרשה מתקיים באוויר “חייה ותן לחיות” ביחד עם עשייה חברתית והיכרות אנושית. אולי העובדה שהמקום מתוייר מאד, שמתכנסים אליו אנשים מסיבות שונות ומגוונות ושעצם המיקום שלו על הקצה – מאפשר חופש לכל אחד להיות מה שהוא. חנינו בפינה “הקבועה שלנו” ונכנסנו לשקט והקשבה. כן, אנחנו מכירים הרבה אנשים, והכביסה הצטברה, אבל רצינו להיות לבד. והתאים לנו השישבת הנינוח שזכינו לו. אפילו התחלתי ללכת קצת על הרגל הכואבת אחרי שבת שלמה של שינה עמוקה.  חמשת הימים שלנו במדרשה כללו גם ביקור ברוח מדבר – כפר לנגמלות שבו קיימתי מפגש חלף (רק בלי החלף…) שהיה אחד המרגשים שהיו לי, אולי כי עם שש הנשים שהגיעו לשמוע אותי היה אפשר לדבר על הכל, גם על מה שאני בדרך כלל לא פותחת. ידעתי שהן מבינות וגם רציתי לספר שיש אפשרות אמיתית ותקווה להתחדשות. ערב חלף במדרשה חתם את השהות שם. החדר היה מלא מפה לפה, והרשיתי לעצמי לדבר על ביוגרפיה ועל הספר שנקרא “החיים שלי” בצורה חופשית ופתוחה. שואלים אותי לפעמים אם אני מכינה את המפגשים האלו מראש, ואני נזכרת בשנת הי”ג שלי ובכלל בשנות ההוראה שלי ואיך השיעורים הכי טובים היו אלו שחשבתי על נושא, ואז הרשיתי לעצמי לדבר על משהו אחר.

השבוע ארחנו את אורי, בננו השני בסלון הנרחב שלנו.  האירוחים האלו הם ההוכחה שמרחב הוא עניין של אהבה. הוא הגיע גם לפגוש את ההורים וגם לצלם אותנו לפרויקט הגמר שלו. בשבילנו זו הזדמנות להיות ביחד וגם לקבל תמונות איכותיות של החיים שלנו. ברביעי בבוקר קמנו, התקפלנו ונסענו למצפה. בדרך עברנו דרך אחד מאותם המקומות שישר מגרדים לי בעור, ושמחתי שהקשבתי ללב שאמר שכדאי קודם להכיר לפני שמתארגן שם ערב. זה פשוט לא התאים. אבל פגשנו שם משפחה נחמדה שמטיילת בארץ עם אוטו רתום לעגלה. באמת שאי אפשר לדעת מראש לאן ללכת כדי לפגוש את מי שנועדת לפגוש.

המשכנו לחוות האלפקות. נעמה גדלה שנה מתחתי באותו הקיבוץ שלי בעמק יזרעאל הירוק, והקימה עם אילן את החווה לפני שלושים שנה. למרבית הפליאה הייתי כאן רק פעם אחת, ולא נפגשנו. הפעם, בתיאום כמובן, הובלנו למקום מלכותי, בצל הדקל וליד החווה. השקט אפף אותנו, האלפקות והלאמות באו לברך אותנו לשלום, חיות מדהימות ורכות שגם מיץ החתול הרשה לעצמו להתיידד איתן. 

רוקנו את מיכל המים שעמד בהם  טעם מוזר מאז המילוי האחרון, מילאנו מהצינור במים טריים והרגשנו שהגענו למקום טוב.

בלילה התבהרו השמיים, והכוכבים שרו. התמונות  (שאורי צילם) מעבירות את ההרגשה של מסע בין כוכבים. התחושה הזו של שביל החלב מסתחרר בספירלה מעל הבית, מטשטשת את הגבולות בין כאן לשם. גם אנחנו כוכב.

כשהעליתי את התמונה לפייס, מעצבת הכריכה של ספר השירים שלי, שומרת לילה, העירה את תשומת לבי לכך שמדובר בעצם באותו דימוי. או לפחות בווריאציה עליו. השתאיתי על הפלא שבו – כמו שאמרה חברה משוררת – אנחנו כותבות כדי לדעת את העתיד.

לפני שנה בדיוק יצא ספר השירים שלי “שומרת לילה”, יחסית לספר שירה הוא הצליח יפה. גם ביקורות טובות, גם מכרתי ואני ממשיכה למכור ממנו, וגם עשה לי טוב לסגור איתו תקופת חיים. לכבוד נשף השנה לספר – שיר הכוכבים שלי:

נשף

כְּשֶׁאֲנִי יְשֵׁנָה שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה נְסִיכוֹת יוֹצְאוֹת
אֶת גּוּפִי, חוֹצוֹת אֲגַם סָמוּי

לִמְסֹר דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִנְסִיכֵי הַמַּזָּלוֹת

פּוֹשְׁטוֹת תְּנוּעוֹת זוֹ אַחַר זוֹ

הַמַּזָּלוֹת מוֹדִים

מְלַמְּדִים צְעָדִים עֲתִידִיִּים

הַנְּסִיכוֹת מִתְאַמְּנוֹת

מַחְלִיפוֹת תְּנוּעוֹת בְּעַד תְּנוּעוֹת, צְעָדִים בִּצְעָדִים

קָדוֹת

כָּל הַלַּיְלָה רוֹקְדוֹת,

מְחוֹלְלוֹת אֶת הֶעָתִיד לָבוֹא

עִם אוֹר רִאשׁוֹן שָׁבוֹת
אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת
מְחַפֶּשֶׂת סִימָן
רַק נַעֲלַי נִשְׁחָקוֹת.

בשבוע הבא נדרים הלאה, לנאות סמדר.