החיה האהובה עלי היתה תמיד צב. שנים חשבתי שזה בגלל שיש לנו את אותו הקצב, אבל בשנים האחרונות קלטתי שזה בגלל שהבית שלו תמיד איתו. היה רגע אחד בכל מערכת יחסי עם צבים שהתחלתי להאמין שחיות הן שליחות עם מסר.

נהגתי לאיטי בכביש כשמחשבות מציקות ומטרידות בדבר ביתי שלי הציפו אותי. זה היה קצת אחרי ששוב לא אישרו לי את המשכנתא, וחלום ההרחבה נגנז שוב. הרגשתי נורא מסכנה, וגם לא הבנתי למה זה קורה לי. האם זה עונש על כך שהבית שלי תמיד מבולגן וקודם כל אני צריכה ללמוד לסדר אותו? (אם כך, הרי שלעולם לא יהיה לי בית), או אולי אני לא אמורה להיקשר למקום אחד ואני צריכה לנדוד (אבל אין לי כוח לעבור שוב…), אולי אני צריכה לגור במקום אחר (אבל איפה?)

מה המסר, שאלתי את העולם כמו תלמידה טובה, מה השיעור ותסביר לי את זה ברור, ביקשתי.

ואז, עבר צב את הכביש. הוא עשה זאת בדרכו הצבית המגוחכת והאיטית ואני עצרתי כדי לא לדרוס אותו ועיני התמלאו דמעות כששוב הזכיר לי העולם שהוא המורה הגדול מכולם, שהבית האמיתי שלי כבר קיים והוא עלי, וכל השאר לא חשוב כרגע. אל הביטחון, השקט, האינטימיות שמעניק הבית, אוכל תמיד לצלול, אם רק אכנס לתוך שריון נפשי שלי.

זכרי, כמעט שמעתי קול אומר, שיבוא יום ויהיה לך בית חיצוני משלך, בית שתאהבי ותתגאי בו, שאולי אפילו יהיה מסודר, זכרי גם אז שהבית האמיתי שלך נמצא בתוכך.

מרץ 99