השבוע חזרתי לנתניה.

כשהייתי קטנה, היתה המשפחה נוסעת מדי פעם למה שנקרא “נופש מבושל”. התהליך היה כזה: המשפחה היתה מקבלת מצרכי מזון לשבוע, עולה על משאית הקיבוץ ביחד עם משפחה נוספת ומגיעה אחרי שעות ארוכות וחמות לנתניה, לדירה של הקיבוץ (מי יודע מה קרה לדירות האלו, שהיו לכל קיבוץ שמכבד את עצמו בשנות השישים השבעים?). בדירה היתה אמבטיה, מטבח, שירותים וככל הנראה היו גם מיטות…. – היה בה משהו שלא הכרנו: תא משפחתי משותף על כל איבריו.

כאן היתה  המשפחה מתרגלת חופשה משפחתית. הולכים ביחד לים, מבשלים ואוכלים ארוחה משותפת, נחים מנוחת צהרים, ואז הולכים שוב לים, עד החשיכה וחוזרים לשנת הלילה. הולכים לישון. ביחד. כל המשפחה באותו בית.

אלו היו ימים של אושר צרוף. למי שלא גדל בקיבוץ קשה להסביר זאת. אולי קשה גם להבין מה ההנאה הגדולה של משפחה ביחד באוגוסט, עושה כלום, חיה, מתנהלת, בלי טלוויזיה ובלי אייפון. היו ימים כאלו שהילדים שלי היו קטנים שהעברתי בחריקת שיניים, זוכרת כמה רציתי אז, כשהייתי קטנה, להיות משפחה.

אני לא זוכרת שהיה חם, שהיה משעמם, שרבתי עם האחיות, שהיתה עוד משפחה איתנו בבית, אני לא זוכרת שהיו מדוזות, אני לא זוכרת את החול, אני לא זוכרת את הנסיעות בארגז הפתוח של המשאית, אם כי אני מתארת לעצמי שהקאתי, כמו בכל נסיעה.

השבוע ירדתי במדרגות המובילות לים, ולרגע חזרה אלי תמונה של הפנסים הקטנים שהיו אז בירידה לים והקסם שהיה בילדותי, לפסוע עם אמא יד ביד (אני כן זוכרת את השמלה הצהובה שהיא לבשה ואת תסרוקת הבננה שלה) ואת הביטחון שהעולם הוא טוב ואמיתי.

גם מחוץ לקיבוץ, גם בקיץ.