השבוע השתתפתי במפגש נשים שגרות על גלגלים. חנינו במצפור סיגי ביער עופר בכרמל. בשיא ההתקהלות חנו מסביב לשולחן הקק”ל הצופה אל הים שמונה (היו עוד שבאו ונסעו) בתים על גלגלים – לרובם היו גם שמות חיבה ובכל אחת מהם הספנתעירית – שוכנת אישה עצמאית שהתאהבה בחיים האלו, שבהם אפשר להתניע ולנסוע כשדי. שיש בהם מידה של פנטזיה, הגשמת חלומות והרפתקנות. היה גם גבר אחד על גלגלים שהגיע לכמה ימים, וכמובן, זה שגר איתי ומיץ…

לקח לי רגע להתרגל לשכונה. לשכנות. לעוד מעריצות של מיץ. לארוחות גורמה שמבשלים בכמה מטבחים ומביאים לשולחן המשותף. לקח לי שלושה ימים לפתח רגישות גבוהה לעשן סיגריות (ביומיים הראשונים אפילו לא הרחתי את זה) ולבקש שיעשנו רחוק יותר. לקח לי זמן לזרום עם הלהקה. עם הקצב האחר שלה. אני קמתי, יצאתי לרוץ והתיישבתי לעבוד. וכמה עבודה שהיתה לי… הררים ממנה (אתם לא יודעים במה אני עובדת? בואו לבקר באתר ההוצאה לאור שלי)  והן – קמו, שתו קפה, והתיישבו לשיחות בוקר מרתקות שגלשו לצהרים ונמשכו עד הלילה, תוך כדי בישולים, סידורים ופתרון בעיות, קטנות כגדולות. אין כמו חוכמת נשים. אין כמו היחד הזה. תניחי את הבעיה שלך על השולחן, תנשמי עמוק ותני להן לעבוד. כמו מוסך לנשמה זה היה. למדתי כמה דברים, גם בעברית, מי היתה מאמינה? למשל, את ההבדל בין אפרוח לגוזל שאני מתביישת להודות שלא ידעתי (גוזלים בוקעים מביצה וחיים בקן עד שהם עפים בעוד אפרוחים הולכים על האדמה), ושיש הבדל בין מצפור למצפה, אם כי אין לי מושג מהו. אני עדיין תוהה מי הן סיגי ומיכל ולמה לסיגי יש מצפור בעוד שמיכל קיבלה רק מצפה.

לא כולן חיות כל הזמן על גלגלים, לחלקן יש בית ולכולן יש מקום שאם הן רוצות הן יכולות לחנות שם לתקופה. הן אמרו לי שזה יקרה גם לי, שמתישהו הצורך באדמה שהיא מקום בטוח – גובר. אני יכולה להתחבר לזה. לכל אחת מהן יש סיפור. רק את חלקם שמעתי. אבל לא צריך לנחש בשביל לדעת שכדי לצאת לדרכים – נדרש כוח מניע חזק. משהו קורה ואת מבינה – החיים זה עכשיו. מה חשוב לך? מה את באמת רוצה? ולמה שלא תעשי את זה?  ורק אם יש לך קול חזק פנימי שאומר לך – לכי על זה. שחקי עם זה, קדימה – את מצליחה.  לי יותר ויותר ברור שאני יכולה ללמוד ולהתקדם רק אם אני מחליטה שהחיים על פני כדור הארץ הם משחק.

ובכל רגע ראיתי את הים מגבוה – פיסה כחולה של גוף המים למרגלות יערות האורן הירוקים. יופי כזה. ובריזה נעימה, ושקיעות כתומות וענני סתיו.  השבוע החזיר לי בהחלט את האהבה שלי לאורח החיים הזה… 

השבוע התפרסמה בבלוג הצילום של “הארץ” כתבה על פרוייקט הצילום של אורי – בן מספר שתיים. אורי צילם את חיינו מדי פעם בשנה החולפת, מחפש אחרי הפעולות היומיומיות שאנחנו מבצעים ואיך מסתדרים בחלל הקטן הזה. אנחנו מסרבים מהרגע הראשון לראיונות על אורח החיים שלנו. ויש פניות כל הזמן. במיוחד לקראת פסח (הנה עוד זוג שיצא לחירות) לקראת ראש השנה (אפשר לטייל גם בארץ, השנה המתוקה בדרכים) וכד’… לא משנה מה זה – אנחנו לא בעניין. גם כשהתקשרו מתוכנית הבוקר של מה שלא קוראים לה – אחרי הכתבה – אמרנו “עד כאן”. לילד ולצילומים שלו – סבבה. זה הסיפור שלו על ההורים שלו. אבל אנחנו את הסיפור שלנו – מעדיפים להשאיר לעצמנו. גם ככה, זכינו לטוקבקים מעניינים. לשלושה מהם אתייחס כאן.  הראשון בא בטענות לשיעבוד האישה הכרוך בסגנון חיינו. ובכן: ניכר שהכותב לא טרח לצפות בתמונות. גם אותי הפתיע לגלות את ההבדלים ביני לבינו. בגדול אני שוכבת במיטה רוב הזמן או מציירת, בעוד הוא מבשל, עושה כביסה, מנקה ומסדר.

השני קשור לסמרטוט שלנו. ואכן, לקחתי את זה לתשומת לבי. והמגיב האכפתי אכן צודק – הגיע הזמן להחליף סמרטוט. אני יודעת שיש אנשים שהיו עוברים הלאה, או מסתפקים בכביסה. אני  הרגשתי שיש כאן הזדמנות לשיפור.

על הטוקבק השלישי אני לא רוצה להגיב. גם לא תמצאו אותו שם כבר. התגובה היחידה שלי היא להמשיך לחייך ולאחל לכל הסובלים שבעולם להמשיך לחייך, להאמין שכל לטובה, שבני האדם הם יצורים נדירים וטובי לב שרק רוצים לעזור. אני יודעת שכל אחד מאמין בסיפור שהמציא לעצמו וזה ממש בסדר. ההמלצה שלי היא לבחור בסיפור שעושה לך טוב ושגורם לך להאמין בטוב.