הגשם ירד. באחת שינתה האדמה את צבעה והכל האפיל והעמיק והתבצבץ. השמיים התכסו בשמיכה אפורה ולבנה והמרחב הפתוח – שמחוץ לבית – שוב לא היה מזמין כל כך, אלא רטוב, אפל וסוער.
לקחתי את בתי הביתה מהגן והיו לי מחשבות של חורף. מרק חם, תנור, משחקים בבית, ספרים, שמיכה עבה, שלווה ביתית, שיחות חרישיות.
בדמיוני התבשל המרק על הכיריים בעוד היא משחקת בבובותיה ברוגע. אחיה הגדולים מגיעים רטובים, נועלים נעלי בית. ארוחת צהריים חמה, שיחה שקטה על אירועי היום ואחר כך – תור השמיכה (שלי כמובן), בעוד הם מוצאים כל אחד לעצמו עיסוק חורפי מהנה בתוך הבית.
לא כך היה. אפילו החתול שלנו, שגם בימים חמים שוכב ומתפנק בחורפיות מופגנת עם פרוותו הצמרירית, גילה סימני אי שקט בולטים ושלף את צפורניו בכל הזדמנות. אחר כך הוא נכנס דרך רעף שבור אל עליית הגג וייבב כמו תינוק שהלך לאיבוד.
כולנו היינו חסרי מנוחה. הבית שנראה תמיד כמלא אפשרויות, היה ריק מהן. שום דבר לא הצליח להפיג את התחושה המוזרה שאפפה אותנו. הסתובבנו מהסלון לחדר המשחקים, למטבח ובחדרים ולא מצאנו מה לעשות. רק מייבש הכביסה, שישן כל הקיץ, קם לסיבוביו במרץ וביעילות, משאיר אחריו ערימות כביסה נקיה בכמות כפולה מזה של אחיו הקיצי – חבל הכביסה.
המעבר מבחוץ לבפנים (שהתחיל כבר בסתיו, אבל רק עכשיו הגיע למימושו המלא), מרגיש לפעמים כמו להכניס קפיץ מתוח בחזרה לקופסתו. זה לא פשוט. כל כך קשה להיכנס בחזרה וכל כך הרבה דברים ממשיכים לקרוא החוצה – אל העולם – שהרגשתי שאני זקוקה להדרגה, לתהליך חורפי של השתבללות איטית.
היום כבר לבשתי סוודר, מחר אקנה מטרייה. בערב אכלנו דייסת סולת.
הילדים שוקלים לטעום מרק ירקות.
בעודי אורזת את כל ענייני הקיץ לתוך מזוודה שמשית, יכולתי לרגע לדמיין את היום הראשון של הקיץ מגיע. וכמו מומניטרול, ראיתי את עצמי יוצאת לקראתו של סנופקין על הגשר שמפריד בין העונות.
גם אז, הבנתי, זה יגיע במפתיע וידרוש מאיתנו להשתנות.
הורדתי את קומקום התה מהמדף הגבוה, הכנתי תה חם ומתוק ויחד שתינו לכבוד ימי הגשם ולחיי העשבים.