שעות האור הולכות ומתקצרות. כבר בארבע וחצי השמש – שגם ככה היא במסלול נמוך ומקוצר – נעלמת מן העין. אני מתעוררת כבר בחמש בבוקר, לפעמים בארבע. החלון שלי צופה לעבר הזריחה. אני מתבוננת בכוכב השחר מעל ההר, שהולך ונהיה חיוור. אחר כך, תלוי אם יש או אין עננים, השמש מבשרת על בואה בסימפוניה של ורוד וכתום. אוויר השחר צונן מאד וכשאני שואפת אותו לריאותיי, אני מרגישה את אנרגיית היום החדש. ישנם בקרים שאני יוצאת החוצה אל פינת השמש העולה, עטופה בשמיכה, ישנם בקרים שאני מסתפקת בפינת החלון. 

האור המתקצר מכתיב את שעות העבודה.  האור במשאית אינו יכול להשתוות לאור השמש. וגם לא מתיימר. כל עבודות הקריאה – ובעיקר העריכה, שמחייבת תשומת לב לכל מילה – מושעות. אפשר לראות סדרה, לפגוש חברים, לאכול וללכת לישון, כדי שיהיה כוח לקום מוקדם מוקדם. החושך מכתיב גם את סגירת הדלת. זו נשארת פתוחה תמיד בשעות האור וכשזה נעשה בסביבה הנכונה – זו הרגשה שאין כמותה, כאילו הסירו מעלי עוד שכבה מפרידה וגבול ביני לבין העולם. כשהדלת נסגרת, כדי לשמור על החום ולמנוע מהחרקים להתעופף אל האור – אני מרגישה את תנועת החורף – פנימה אל נפש, פנימה אל הרוח. די לי לעצום עיניים ולנשום עמוקות כדי לחוש במהות הזו, שמשקיפה על הבריאה ובוראת אותה. ותחושה פלאית של זקנים שראו הכול מהכול ממלאת אותי.

אתמול התנענו את המשאית התנעה שבועית, להזכיר לה שהיא אוטו ושבקרוב נמשיך בדרכנו. נכון, כבר יש לי שגרה שבועית של יוגה, פלדנקרייז, לימודים ומפגשים, אבל המדבר קורא לנו למפגש השנתי. שם, בחורף, מתרחש איזה נס הפוך. החוץ הופך להיות מזמין ורחב-לב והצחיחות מגלה את סודה. מצברי המשאית שתקו. העמידה גרמה לפריקתם. זה היה זמן לפרק את המצברים ולחבר אותם למצברי השמש של הקולטים. השמש נתנה עבודה יפה בימים האחרונים. גם מים חמים וגם מילאה את המצברים שנתנו משלהם למצברי הרכב.

בימים האלו שמדברים על נישוב, על פליטות, על אסדת הגז ועל אנרגיות חלופיות, זה הזמן להזכיר שוב את השמש, שעד כמה שנראה לעין, איננה משאב מתכלה או מזהם. אפילו שמה מעיד על כך שהיא כאן כדי שנשתמש בה. וכמה זה פשוט.  זה גורם להתבונן בעננים בעין מעט ביקורתית, בעיקר אם לא היו מים חמים כמה ימים, וזה גורם לשים לב למסלול השמש ולשעות האור והחושך, וזה ממש גורם לכך שאני חיה על פי קצב הטבע, שבו אף יום אינו דומה למשנהו.

כשמגיע ה-21 בדצמבר (מחר) ואיתו היום הכי קצר, מעניין להתבונן בתשומת לב ב-21 ביוני ומה התרחש בו. התנועה היא הדדית. מה שנטמן ביום הכי קצר – יראה את עצמו ביום הכי ארוך. מה שהראה את עצמו מבחוץ יישא את זרעיו פנימה ב-21 בדצמבר. לא קל להחזיק את המחזוריות הזו. אבל כמה שנים של תרגול כזה ורואים את הפלא. מבינים את ההקשרים ואת הדינמיקה המיוחדת. למשל, השנה החלטתי בקיץ שאני משחררת את הכתיבה בבלוג לטובת עבודה על ספר השירים שלי. והנה עכשיו, בדיוק השבוע, סיימתי את העבודה עליו. נכון, יש כמה שירים שמתגנבים פנימה ודורשים התייחסות, אבל לרובם אני סוגרת את הדלת. אין צורך בעוד שיר על עוד פקח, אין צורך בעוד שיר על עוד מדבר או או עוד מפגש. 

ההמלצה שלי ליום הכי קצר – סיגרו את הדלת, עצמו עיניים, קחו כמה נשימות של חושך. הדליקו אור פנימי. כלומר, חפשו מה דולק בפנים. משהו תמיד דולק בפנים. לפעמים זה נראה שאין שום דרך לקחת את האור הזה וליישם אותו במציאות. אולי אין כוח, אולי זה לגמרי בכיוון ההפוך מזה שאליו אתם מתקדמים. יש לפעמים גם הצפות של אור – כל כך הרבה דברים דולקים ומדליקים בפנים, שיש דלקת וצריך לנוח. טפחו את האורות העדינים ביותר, אלו שמגיעים מרחוק ונראים קצת לא שייכים לכאן. בלונים פורחים שתעו ונלכדו באטמוספרה שלכם. שלחו אליהם אהבה ורצון טוב. לא צריך הרבה יותר מזה. רק ליטוף. החורף וסיבוב כדור הארץ יעשו את השאר. לפתע תגלו אותם מתגשמים בקיץ.