הצבעים הכי יפים נוצרים כשהאור והחושך נאבקים בינהם. בשיא הצהריים, כהשמש ואורה החזקים ביותר, הצבעים, אפילו אותו ירוק רענן ובוהק שמכסה את האדמה, דוהה ונחלש ובלילה – האם הצבעים קיימים גם בלילה?

שעות האור הולכות ומתקצרות. החושך יורד מוקדם יותר ומביא את הלילה איתו.  כשמביטים בשמיים בשעת בין הערביים, אפשר לראות כיצד האור הבוהק של השמש, נחלש והולך ויוצר בפרפורי גסיסתו צבעים מרהיבים – בהתחלה אדומים בוהקים, אחר כך כתומים, וורודים, סגולים, כחולים ולבסוף גם הכחול העמוק ביותר הופך לשמיכה  השחורה של הלילה, שמתחתיה כל הצבעים שווים.

כשמתבוננים במשיכות המכחול של יצירת האמנות היפה ביותר שנוצרת ערב ערב על משטח השמיים, אפשר להבין כיצד החושך אינו באמת ישות עצמאית, אלא הוא ישות המגיעה כשהאור נסוג. החושך אינו בוקע או מפציע, הוא מתפשט, חודר לכל מקום שאותו מפנה האור ועוטף את העולם בשמיכה של שכחה.

והשכחה –  לה יש תכונות דומות שהרי היא העדרות הזיכרון. כי איננו יכולים לשכוח משהו שלא ידענו אי פעם.

ומתחת לשמיכה הזו, של החושך ושכחה, אנו יכולים לנוח, לישון את שנת החורף שלנו. לשכוח מכל מה שמציק לנו, מכל מה שמעסיק אותנו בחיי הערות שלנו, ששוחק אותנו, פוצע, מזקין, ומחליש. אל השינה והשכחה אנו נושאים את פירות חיי האור שלנו – את המעשים שעשינו, ההבנות שהבנו, המילים שדיברנו או כתבנו, החוויות שחווינו, מה שלמדנו, את הזכרונות המכאיבים או הנעימים. אנו פושטים אותם מעלינו, כמו שפושטים בגד שהגיע זמנו ללכת לכביסה, והחושך והשכחה פועלים על אלו, כמו מכונת כביסה ענקית – מסירים את הכתמים, מקרצפים, מנקים, מטהרים ומחדשים.

בתוך מערת הדובים שבתוכנו יכולים לנוח ולישון גם כל הדברים שעוד לא הגיע זמנם, כל מה שעתיד לבוא, כל מה שעדיין מונח כזרע – רעיונות, שאיפות, תקוות, רצונות, חזונות. כל אלו יכולים לישון שינה עמוקה בחסות החושך – כעוברים ברחם, להבשיל, לגדול, להתפתח עד שיום אחד יציצו, כאותו עשב ירוק ורענן, אל תוך חיי הערות שלנו ויוולדו לתוך מעשים.

 דצמבר 2001