יכול אני לראות שהשעה היא שמונה ושלושים בבוקר, גם בלי שאסיר את ידי מידיתו השמאלית של כידון האופנוע. הרוח היא חמה ולחה, אף כי נוסעים אנו במהירות של תשעים קילומטר לשעה. אני תוהה מה יהא אחרי הצהרים, אם כבר בשמונה ושלושים כה חם ולח.
כמעט שום דבר בפתיחה התמימה הזו שעוסקת במזג האוויר, בזמן ובמהירות, לא מעיד על התוכן הנפיץ של הספר שלפנינו. גיבור הספר רואה, נוסע ותוהה בלי להסיר – אלו הפעלים שניצבים כאן כדי לספר מה יהיו הפעולות המרכזיות במסע שלפנינו. את שמות העצם כאן אפשר לאתר לבד, גם הם קשורים כמובן.
את זן ואמנות האופנוע פגשתי כמו רבים וטובים בגיל ההתבגרות, טיול “רגיל” של אב ובנו על גבי אופנוע שמתגלה כפילוסופיה קיומית, התמודדות עם העבר ותאורי אי שפיות הטובים ביותר שמצאתי, שלוקחים אל מעבר לשפיות.
הנה אחד מהם:

הוא חוצה גיא של בדידות, אל מחוץ למיתוס ומתעורר כמתוך חלום, כשהוא רואה שכל תודעתו, המיתוס, היה חלום – ולא חלום של מישהו, אלא חלום שלו, חלום שהוא מוכרח מעתה לקיים ולשמור בכוחות עצמו. אז אפילו “הוא” נעלם ורק החלום על אודות עצמו נשאר עם עצמו בו.
ה”איכות” שלחם כה קשה למענה, שהקריב למענה כה הרבה ושמעולם לא בגד בה – אך שבמשך כל הזמן הזה לא הבינה ולו פעם אחת, איכות זו מבהירה לו עתה את טיבה ונפשו מוצאת לה מרגוע.
רוברט מיינרד פירסיג נולד ב-1928- הוא פילוסוף וסופר אמריקאי. הספר התפרסם כשהיה בן 46.

פירסיג היה ילד מחונן, בין היתר למד בהודו, את פילוסופיית המזרח. מאשתו הראשונה נולדו לו שני בנים, אחד מהם כריס, הוא גיבורו של הספר (נרצח בקירות סכין כמספר שנים לאחר יציאת הספר, במהלך שוד). מאשתו השנייה נולדה בת.
בשנות הארבעים (בין גילאי 42 – 45 שמהלכן כתב את הספר) שלו סבל מהתמוטטות נפשית ואושפז מספר פעמים. פירסיג נמנע מחשיפה ציבורית. הוא שט בספינתו לעתים קרובות באוקיינוס האטלנטי וחי גם בשבדיה, בבלגיה ובאנגליה.

לקרוא על עוד יוצר שחוצה את הסף בשנות הארבעים