לכל אדם היתה (או תהיה, או תהיה שוב) יציאת מצרים פרטית.

יציאת מצרים  ראויה לשמה תמיד כוללת בתוכה עזיבת מצב של עבדות, שאיפה לחירות ומדבר גדול ביניהם. אף אחד לא רוצה ללכת למדבר, אנו רוצים מאד לעזוב את העבדות המרה ולהגיע מיד או כמה שיותר מהר למקום טוב יותר, אבל מסתבר מהחיים שאי אפשר לעבור בהינף יום מעבדות לחירות, אלא צריך לנדוד דרך מקום קשה עד שמבשיל הרגע שבו אפשר לקטוף את פרי הארץ המובטחת. זה לא רק טריק של החיים ללמד אותנו להעריך דברים טובים, אלא שבתקופת המדבר טמונים הזרעים של החירות.

המדבר, מייבש ושורף בחומו את כל אותם הדברים שתמכו, הגנו והעניקו לאדם את רשת הביטחון שהיתה לו בחייו הקודמים. לאדם, שנשאר אז חשוף, פגיע ובודד ניתנת הזדמנות חד פעמית למצוא הגנה, כוח ואומה בתוך עצמו. אם הוא ימצא את כל אלה (וכנראה שרק במדבר אפשר), הר שלא רק שהארץ המובטחת תפתח לפניו, אלא הוא יכנס אליה מצויד בעשרת דברות חדשות לחירות.

הרעב, הבדידות, הקושי, סערות החול, הצמא, החום והיובש אינם מסוג החוויות שאנו מחפשים אחריהן. דומה שכשאתה נודד במדבר מסוג זה אינך יכול לקבל שום עזרה או תמיכה חיצונת כלשהי. אבל לאחר שנחצה המדבר ומושגת מידה גדולה יותר של חירות, תמיד תיזכר בגעגועעים בימים ההם ותשמח על הזמן הזה.

מרץ 1997

אבל עדיין עובד.