אשה אחת שאלה בתגובה לפוסט הקודם: “מי מוכן לספק לכם מים בלי לגבות תשלום?” וגרמה לי לרגע להרגיש את החלק  שמנופף באצבעו ומגנה את כך הענין כולו.

בילדותי לימדו אותי היטב שיש מעט מים בארץ. שצריך לשמור על הכנרת. עדיין זכרו את המצור על ירושלים ואת המחסור במים. גם משמעת מים היתה נהוגה בצבא.

מקלחות ממושכות הן תענוג עבורי. לא אחת, בעודי עומדת בזרם המים, מגיעים הרעיונות הכי טובים שלי. שורה לשיר, מיזם, פתרון לבעיה.

החשש העיקרי שלי מהחיים במשאית היה משמעת המים. כבר כשהתכוננתי לצאת לדרך, שיתפתי את חברי שבתמורה למקלחת ממושכת וכביסה – אני מוכנה לעשות הרבה מאד. הכנתי לעצמי “בארות” מים כאלו לאורך המדינה.

בינתיים אנחנו חונים בנקודה אחת ושואבים את המים אחת לשבוע מהבאר של אחותי (ברז הגינה בחצר). היא זו שמספקת לנו את המים – בלי לגבות תשלום!

זה שולח אותי למחשבות על הצורך לשלם על מים.  מי ומה הוא בעליו של המים? מתי קיבל זכות זו? ברור הרי שלא תמיד שילמו על המים, כמו שכיום לא משלמים (עדיין) על אוויר.

סכסוכי מים, במיוחד בארץ שחונה, הם עניין עתיק. מי שיש לו זכות על המים, יש לו משאב אדיר וחיוני תחת שליטתו.

בלי המים אין חיים. כל היצורים החיים מכילים הרבה מים בתוכם, אבל המים הם לא רכושם. המים עוברים דרכם. המים תמיד בתנועה, משנים מצבי צבירה, מתאדים, מחלחלים ואחר כך יורדים, פורצים ומפכים במקומות בלתי צפויים.

אין דרך לכתוב על המים אלא ברבים. הם לא נפרדים, תמיד הם גם כאן וגם שם. גם למעלה וגם למטה. לומר “המים שלי”, זה להפריד מים ממים. ואת זה רק אלוהים עשה, וגם הוא רק פעם אחת.

לכן נראה לי שאנחנו משלמים בעצם על צינורות. כלומר, על כלי המים – הדלי, המכל, הבאר, האגן, הספל. ולכן, לא גובים תשלום על שתיית מי מעין, או מי גבים או מי גשמים. אלה מים חופשיים.

יציאה

מַרְצֵפוֹת מְנֻקָּדוֹת כּוֹכְבֵי אֶבֶן מְרֻסָּקִים

יֵשׁ סַלְעֵי פֶּרֶא מִחוּץ לַבַּיִת  הַזֶּה

גַּבָּם לַשֶּׁמֶשׁ

אֲבָנִים מֻנָּחוֹת עַל בִּטְנָם

לְטָאוֹת חֲמִימוֹת בְּגֹדֶל חֹפֶן אֶחָד

אָנִי יוֹצֵאת מֵהַבַּיִת הַזֶּה

אָנִי יוֹצֵאת מֵהַבַּיִת

יֵשׁ מָיִם  שֶׁאֵינָם מַכִּירִים מַתֶּכֶת

שֶׁאֵינָם נִמְזָגִים. זוֹלְגִים לְתוֹךְ הַיָּרֹק  וּמֵעֵבֶר לוֹ

נְטוּלֵי צוּרַת יָחִיד מָיִם רַבִּים

נִשְׁמָעִים מִבַּעַד הַקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית

מִבַּעַד לָרִצְפָּה

אָנִי יוֹצֵאת מֵהַבַּיִת הַזֶּה

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אוֹר

כָּלוּא בְּחוּטִים וּזְכוּכִית

כַּבֶה  וְנִדְלַק בִּידֵי אָדָם

יֵשׁ מִלִּים שֶׁאֵינָן נִכְלָאוֹת בְּתָאֵי אוֹתִיּוֹת

שֶׁאֵינָן גּוֹלְשׁוֹת בְּפַס רָחָב

יֵשׁ שָׂפָה שֶׁאֵינָהּ מְדֻבֶּרֶת

אָנִי יוֹצֵאת

אָנִי יוֹצֵאת מֵהַבַּיִת הַזֶּה

אָנִי יוֹצֵאת מֵהַבַּיִת

כמה מים זה מספיק?

במחקר שנעשה בשנה שעברה בישראל נמצא כי ישראלי צורך קצת יותר מ-100 ליטר ביום. חצי מהכמות במקלחת. רבע לשירותים.

מיכל המשאית מכיל 400 ליטר. אנחנו ממלאים אותו פעם בשבוע. כלומר, צריכת המים שלנו היא כשליש מהצריכה הממוצעת לאדם בישראל. כמות של מקלחת ממוצעת אחת היא כל מה שאנחנו צורכים ביום – לרחצה, לבישול, לשתיה ולניקיון.

וכמה זה עולה?

קוב (מ”ק) מים עולה כ-6.5 ש”ח בהקצבה הבסיסית (כ-130 ליטר ליום לאדם). הצריכה הממוצעת שלנו לחודש במשאית היא כמעט 2 קוב. כלומר כ-13 ש”ח. לחודש.

מי אני?

נועה ברקת, יועצת ביוגרפית, עורכת ספרים ומשוררת, נשואה ואמא לשלושה גדולים.