ההרים יותר גבוהים בדרך חזרה, מתברר. גם הג’ט לג גרוע יותר. המשאית פתאום נראית קטנה וצפופה לעומת בתי המידות של דודי האמריקאים, העצים ביער משמר העמק דהויים לעומת עצי הסקוויה על שפת האוקיינוס השקט. והאוקיינוס עצמו. והמרחבים. אהבתי כל רגע בקליפורניה: את המשפחה, את השיטוטים בעיר, את המפגשים – האקראיים והמתוכננים – עם אנשים. כמה פעמים בחיים יוצא לטייל כך, מצד אחד עם גיבוי משפחתי מלא ומצד שני לבד? בלי ילדים. בלי בן זוג. אני והעולם. והתחושה החזקה שהולכת ומצטברת בגוף – שאני בת בית בעולם הזה. שלאן שאני הולכת, אני כאן.

כמו המפגש הלא מתוכנן עם ג’ק בבית הקפה בסן פרנסיסקו. בת דודתי השאירה אותי מול כוס קפה ענקית לחכות לה עד שתסדר את ענייניה בעבודה. בעל המקום, איראני במוצאו, פלרטט קלות עם אחת השכנות, ואז הכיר לי את ג’ק. יעקב מברוקלין, כמו שאמר לי  בעברית. יש לו שני ילדים בארץ, בת ובן ונכדים למכביר. ג’ק התיישב לשיחה בשולחן. היו לו עיניים טובות והוא נראה מעט זרוק, כאילו נשאר בזמן בסיקסטיז. בידיו אחז כמה ברזים וצינורות, לכן סברתי שהוא האינסטלטור השכונתי. מזל שלא שאלתי על כך. עד מהרה התברר שהוא רופא משפחה שבשנים  האחרונות עובד באזורים כפריים (כך למדתי מילה חדשה – Rural), בכל פעם באזור אחר. הוא מעדיף, כך אמר, מקומות שהוא יכול לפגוש אנשים בלי ציוד טכנולוגי מתקדם. להניח ידיים, להסתכל על האדם עצמו, להקשיב למה שכואב. בינתיים חזרה בת דודתי מסידוריה, וכשיצאנו להמשך היום אמרה: את נראית כל כך שייכת לכאן. כאילו אבא שלך לא עלה ארצה, אלא נשאר כאן בשכונה, ואת ואני גדלנו יחד.

או המפגש המתוכנן עם איריס יוטבת. כשהתברר שאני טסה עם אבא לסן פרנסיסקו – ישר חשבתי על ברקלי, אחת מערי המפרץ שאני הכי מתחברת אליה. ועל העובדה שאיריס נמצאת שם לעניינים משפחתיים.  אנחנו מכירות הרבה זמן. לפני 17 שנה ראיינתי אותה לספר שלי, מבטן ומלידה, וכמובן נפגשנו לאורך השנים ב”דרך אם” המיתולוגית, בפסטיבל “נשימא” שהיא ארגנה, בחיבוק הכנרת ובעוד ועוד אירועים. כתבתי לאיריס והיא ענתה שתשמח לארח אותי. כך הגעתי לביתה בברקלי ויצאנו לטיול בשמורת הטבע הסמוכה. את השיחה ששוחחנו – שעברה דרך התמודדות עם משברי החיים, המפגש עם הזיקנה, הנדודים, הבדידות והיחד – כל אלו שווים שאכתוב אותם כראיון עם האישה המיוחדת הזו, שהיא חלוצה אמיתית של עבודת האלה בארץ, של עבודת נשיות וגבריות, לידה טבעית, מיניות ועוד המון המון מתנות שמהוות את התשתית של העבודה הזו בארץ. בערב אכלנו ארוחת ערב בגינה יחד עם איתן קדמי שהיה בשכונה. לא הכרנו קודם (אם כי אני מכירה את עבודתו האמנותית), והחיבור היה מיידי.

בבוקר עוד הספקתי לקיים פגישת עבודה בבית הוצאה לאור מקומי. לפני שנתיים הייתי בקשר עם האחראית על קשרי החוץ וזכויות התרגום, אבל משהו נתקע. לקראת הנסיעה הנוכחית כתבתי לה והצעתי שנפגש פנים אל פנים כשאהיה בברקלי. שיננתי לעצמי את נאום המעלית שלי, רק כדי לשכוח אותו ולשקוע בשיחה מלבבת על החיים, על ילדים, על ספרים, על כותבים שנתקעים, על עריכה, על חיים במשאית בית, על איפה רכשתי את השרשרת המקסימה שלי וגם על איך נעבוד יחד. יצאתי בעננים, רוקדת ברחובות העיר. אפילו התקנתי אפליקציית אובר כדי לחזור לביתה של איריס. ככה גדולה הרגשתי.

והסיום – בבית העץ על גדות האוקינוס עם המשפוחה המורחבת. איזה כיף היה!

ואז לחזור.   

שנה עברה מאז עברתי לגור בחלל של 14 מטר מרובע ברוטו, שמכיל שני אנשים, וחתול שהצטרף קצת מאוחר יותר. שנה שיש לי שני מדפים לבגדים ושלושה מתלים. זה אומר שלושה זוגות מכנסיים, שלוש חולצות וחמש שמלות. כשמשהו מתבלה- אני מוסרת הלאה וקונה אחר. ומגירה שיש בה מקום לשלושה זוגות נעליים. יש לי מדף אחד לספרים.  כולם מהספרייה. מתחלפים. מתחת לשולחן העבודה שלי יש ארגז שטויות שאליו מתכנסים דברים שנאספים מעצמם. מדי כמה ימים אני זורקת משהו. לא צוברת. בשבוע מאז שחזרתי אנחנו עומדים במקום, ליד מערת הפלמ”ח במשמר העמק. הג’ט לג הפך אותי לגמרי. יחד עם מרקורי שנסוג באריה – ועוד בחודש אלול – הבתולה שבי רואה את כל מה שחסר, דפוק, פגום ולקוי. בלילות, כשאני לא ישנה, אני גולשת באתרי קניות ומסמנת את כל הדברים שיכולתי לקנות ולא קניתי. 

ומה עכשיו?

אין לי מושג. מערכת הסנכרון שלי יצאה מאיפוס. אני כמו אביזר דיגטלי שמחפש רשת. לא מתחברת. אומרים שזה יעבור תוך כמה ימים. ושאלה ימים כאלו, אלוליים. גם להיתקע צריך לדעת. ואני סומכת על הדרך שתופיע ברגע הנכון ותיקח אותי הלאה. למקום הנכון, בזמן הנכון.