כשדמיינתי לעצמי את מורה הנהיגה האידאלי – הוא היה טיפוס חביב, סבלני ובעיקר תקשורתי. בדיוק כמו שאני מפנטזת שימציאו לווייז אפשרות שלא רק תגיד לאן לפנות, אלא שגם תיתן משוב מיידי, גם על פניות נכונות. השבוע התגשמה באופן מפתיע הפנטזיה שלי וזכיתי למורה חדש.

הוא הופתע שאישה בגילי רוצה ללמוד נהיגה על משאית ושאל למה (גם השניים הקודמים הופתעו, אבל העמידו פנים שלא… ואז התנהגו כאילו כל שני ושלישי הם מלמדים אשה מעל גיל חמישים לנהוג… זה לא הכי עבד), אמר לי: קחי חצי שעה, סעי לאן שאת רוצה ובסיום השיעור נתן לי משוב מושקע, כולל הערכה שחסר רק ליטוש קטן. אמרתי לו: עוד לא ראית את הרברס שלי, אני ממש גרועה בו. הוא נזעק – אל תגידי ככה. את לא גרועה, אולי פחות מיומנת. נתגבר על זה בקלות.

והבדיחה הקוסמית הכי מצחיקה כאן היא שקוראים לו – עתנאיל. אני מבינה מזה שאלוהים שלח לי את מי שיתניע את התקיעות שלי.  חזרנו לתקופה שבה לאנשים היו שמות על פי משלח היד…

רגע אחרי השיעור, בעודי מרחפת על עננה, התקשרה אורה, מזכירת בית הספר ואמרה שיש לי טסט בשבוע הבא. נזעקתי. אני יוצאת מחר לכמה ימי סדנה ולא יהיה לי זמן לעוד שיעורים, לא לליטוש ולא לרברס. אמרתי לה לא. שעוד לא. בדקתי רגע אם זה לא הפחד שלי מלהתניע ממש, וראיתי שאני מוכנה להתנעה, אבל צריכה עוד קצת ביטחון עם המומחה להתנעות. ושזכותי המלאה הפעם לבוא מוכנה ובטוחה.

בימים הבאים אבלה עם הקבוצה מגרמניה, בעקבות מרים הנביאה ומרים המגדלית ובעקבות מה שיבוא. אני כולי התרגשות.

ואחרי זה – בחיי האלה שאהיה מותנעת ומבושלת לעבור טסט.