היום הכי קצר של השנה מתקרב והולך אלינו, נר ראשון של חנוכה וכל כך יבש…

איפה הגשם שהתפללנו אליו בסתיו? שחיכינו והמתנו לו בתשרי וחשוון וטבת? הנה כסלו מגיע – החודש הכי חשוך של השנה – ואין גשם. בראשי עולה תמונה של הביצית המבשילה במחשכי השחלה, כמו זרע קטן תופחת ומשמינה כשזרמים חמימים של הורמונים טובים ורטובים משקים אותה, ואז – מגיע רגע שבו היא בוקעת מתוך הזקיק והשחלה ויוצאת לדרך חדשה. במחזור שלנו, החודשי – הרגע הזה קשור לימים שלפני הביוץ ולביוץ עצמו, במחזור של אמא אדמה – המחזור השנתי – הרגע הזה קורה בכסלו. זה הרגע שבבטנה מבשילים הזרעים החדשים שינבטו בחורף ויפרחו באביב.

ומה אם יבש? מה עושים כעת הזרעים בבטן האדמה ללא מי הגשם? איך יכול להתחיל מחזור בלי מים? איך יתכנו חיים בלי מים?

בדרך כלל, בזמן הזה, כשהאדמה נרטבת על לשד עצמותיה (עד כמה שזה קורה כאן בארץ היבשה במילא) ומתחילה להוציא מתוכה את העשב הירקרק החדש שלה – אני מרגישה שהלב שלי מתרכך ונפתח, ואני נושמת לתוכי את הירוק הזה שיש בו כל כך הרבה תקווה, בריאות וריפוי.  ועכשיו – מול האדמה הסדוקה – אני שואלת את עצמי – ממה נתרפא? איך נתחדש אם אין גשם ואין ירוק? מה יביא שוב את הרעננות, את התעוזה והמרץ שחורף טוב מביא לחיי אמא אדמה וגם לחיי?

ואני חושבת על גיל המעבר – שבו מפסיקות הביציות להבשיל ולבקוע ולצאת לדרך והשחלה מתייבשת והרחם מפסיק להצמיח רירית והשיל אותה. ויש לי מעט נוחם – כי גיל המעבר הוא הבטחה שכבנות אדם איננו תלויות רק בתהליכים החכמים של גופנו כדי להיות פוריות ומרפאות, אלא שאנו יכולות להפוך להיות כאלו בזכות עצמנו, בזכות מעשינו וכוונותינו. איננו חייבות להתייבש ביחד עם הגוף, אנו יכולות להמשיך להיות פוריות ביוזמות, רעיונות, יצירות, יחסים ויכולות להביא ריפוי בעצם נוכחותנו האוהבת.

שמעתי הבוקר את השמאנית קיישה מדברת על מה שאמא אדמה עוברת ועל התפקיד שלנו בני אדם בשינוי הזה.

אולי כל זה הוא בעצם גיל המעבר שלה? קיישה אומרת שכל מה שעלינו לעשות הוא להיות אהבה וללמוד לחשוב מהלב. היא אומרת שזה פשוט ואני מאמינה לה, כי זה רק מסובך למצוא את המקום הפשוט הזה – ואחרי שהוא נמצא – באמת פשוט להיות בו. וגם כל מה שצריך לעשות הוא פשוט וברור, ומתוך האהבה וההקשבה והכבוד – תמיד מגיע פתרון שהוא מעל ומעבר לכל מה שדמיינתי לעצמי.