עם ישראל נולד במדבר. בין שני מקומות, בין העבר לעתיד, בין הבית שנעזב לבין הבית שעדיין לא הושג. עם ללא בית. עם בין הבתים. עם נודד.
אפשר ללמוד מהדרך שבה עזבנו את מצרים, מבלי להביט לאחור, בלי לחשוב פעמיים, בצקנו עדיין לא החמיץ והים סוגר אחרינו על העבר. אפשר ללמוד מהדרך שבה נכנסו אל הבית החדש, הארץ המובטחת: המלחמות, האכזבות, היסורים. והרבה יש לומר על המדבר: ערש ההתהוות שלנו, המקום שנמצא בתווך, שבתוכו אפשר לחלום, להתאבל, להתמרמר, לקוות ובעיקר להיות במגע עם אלוהים.
והבית – הרי הוא עצמנו. גופנו. המעטפת הרחבה שלנו, שממנה אנו יוצאים ואליה אנו שבים. כל מי שמתבונן יכול לראות שלא פעם בעוזבנו הוא מצרים ולקראת שובנו הוא ארץ מובטחת. שלא פעם הקשיים הגדולים ביותר – העבדות, הסבל, המצוקה, הכלא, נמצאים בתוכנו, בתוך ביתנו ממש, ואילו מבחוץ, כשאנו מתמודדים עם קשיי היום יום הוא נראה לנו כל כך מבטיח, מנחם וחם.
ושמחת היציאה נמהלת כל יום עם תקוות השיבה ועם חרטות ותובנות המדבר.
איזה מתח היסטורי, איזה מתח אישי – האם העם הנבחר השב לארצו, יכול להביא אל ביתו, אל תוכו, את דברה אלוהים שהתקבל במדבר? האם הדפוס ההיסטורי שבו כדי להתפתח יש ללכת הרחק – אל הרים, מדבריות, ארצות רחוקות, אנו מתנגש שוב ושוב ועומד בסתירה לרצון לבנות בית, מקום שאליו נשתייך?
האם יתכן שמקור החיות שלנו הוא בכך שבכל פעם שאנו מסיימים לבנות את הבית שלנו, בכוחות יצירה מיוחדים ושופעים כל כך, מייד אנו רוצים להרסו? שהרי כשתקוות מתגשמות ושמלות בטון מולבשות וכוונות מושלמות, הן מתות עבור כוחות החיים. כל מה שיש הוא יצירה דוממת, שמכאן והלאה חלים עלייה חוקי התיישנות והתפוררות. האם יש דרך שבה אפשר להנות מחיבוקו של הבית ומנפלאות המדבר? שבה אפשר שיהיה לנו בית שבו נרגיש בבית? שבו נהיה אנו עצמנו, מופרדים, מוגנים, מובנים, בטוחים, בעלי זכות קיום, הגדרה וזהות? אבל גם מקום שבו נוכל להשיל את כל אלו – שבו נוכל להתהוות, לצמוח, להשתנות, להיות אחד עם הכל, ללא מחיצות? נדמה שעד שלא יחודש הדפוס הישן, עד שלא נוכל להביא את המדבר אל תוך ליבנו ואת הבית אל תוך המדבר, שעד שלא נוכל להביא חיים אל מהוות, נדודים יהיו מנת חלקנו.