בימים אלו אני צריכה להזכיר לעצמי בוקר וערב (וגם בצהרים) את אמיתות החיים שלי.
כל אדם אחראי ויוצר באופן מוחלט את המציאות שלו.
שום דבר לא קורב אופן מקרי.
כל מה שקורה הוא הזדמנות לשיעור.
בסופו של דבר, בשורה התחתונה, הבחירה היא תמיד בין אהבה לבין פחד.
לפחד דרכים רבות.
הוא יכול להיות שיתוק – הרצון לא לדעת, לא לצאת מהבית, לא לשוח את הילדים לבית הספר.
הפחד יכול להיות הרצון לברוח, לארוז, להתחיל מחדש במקום אחר. הוא יכול להיות גם המחשבה כל לילה, מהיכן נברח כשהם יגיעו באישון לילה. איפה נחביא את הילדים.
הפחד יכול בקלות להפוך לשנאה, שמוציאה אותי לרחובות להשמיד כל מה ששיך לאויב. הפחד הוא הרצון לפגוע באחרים, להשיב להם כגמולם, שידעו להם, שיפחדו הם בעצמם.
אל תקנו בחנויותיהם, אמר מישהו.
פחד, באופן חמקמק יכול להיות גם תבוסתנות, רצון להימנע מעימותים. בואו נוותר להם, בואו ניתן להם מה שהם רוצים ושרק יחזור השקט. שרק תשוב השגרה.
הפחד מכווץ, סוגר ומפריד.
ובכל מקום שהוא נמצא, האדם הופך להיות פחות ופחות אדם.
ובכל מקום שהוא מצליח להפעיל אנשים יש רק כאב וחורבן.
הפחד הוא יועץ גרוע. הוא יגרום לכם לעשות מעשים שתוצאותיהם יחזרו אליכם לאחר מכן.
העולם, הוא גשר צר מאד בימים אלו.
אני רואה ושומעת מאחורי כל האירועים, את קולו של הפחד ומשתפת הפעולה שלו – השנאה. אני רואה איך השניים משלבים את ידיהם ונאבקים על השליטה בנפשי, בנפש כל-אדם. זהו מאבק ערמומי מתוחכם ואינסופי שלא בוחל באף אמצעי שלא חס על אף אחד.
מאבק שמביא אל פתחנו את כל התירוצים והסיבות שיש בעולם לפחד ולשנוא.
בימים אחרים, קל להתחבר לאהבה.
בימים האלו, חייבים להתחבר אליה.
כי במקום שבו היא נמצאת, אין פחד. כמו שבמקום ישבו יש אור, אין חושך. היא האלטרנטיבה היחידה האפשרית.
מאחר ודינו של הפחד ושל השנאה לחזור ולבוא, להתגנב ולחמוק, לצוץ שוב ושוב, בואו נפעל לפי הפסוק: סור מרע עשה רק טוב, בקש שלום ורדפוהו.
לאמר: קודם כל כשהרע מגיע (הוא יגיע, תאמינו לי), בואו נסור ממנו ואחר כך, כשלא נהיה עסוקים ברע, בואו נבחר לעשות רק טוב. ואחר כך, בוא נבקש את השלום, ואם צריך – נרדוף אותו.