רשעה
דַּרְכִּי אֶל הָרְשָׁעִים,
אֲנִי לֹא שְׁתוּלָה וְלָכֵן אָקוּם
בַּמִּשְׁפָּט וְאוֹדֶה: אֲשֵׁמָה אֲשֵׁמָה אֲשֵׁמָה
עָשִׂיתִי, טָעִיתִי, לֹא יָדַעְתִּי, לֹא
רָאִיתִי, בְּדִיּוּק הִפְנֵיתִי אֶת הַגַּב
אָמַרְתִּי לְעַצְמִי שֶׁעָשִׂיתִי אֶת הַמֵּיטָב
לִבִּי עִם הָרְשָׁעִים הַנִּדָּפִים
עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ קָמִים
השיר נכתב בעקבות תרגיל ממושך שלקחתי על עצמי – לכתוב כל יום שיר בעקבות פרק בתהלים.
רוב השירים לא עלו יפה. בשעה שכתבתי את השיר בעקבות הפרק הראשון, עלה בלבי מרמור על ישרי הדרך והאנשים שמצליחים לא ללכת בעקבות עצת רשעים. תהיתי לאן אני בעצם שייכת. הרגשתי שאם לשפוט על פי הביוגרפיה ומה שקרה בחיי, כנראה שאני יותר רשעה מצדיקה.
השיר הפך להיות הצהרת השתייכות לזרם קין – הנע ונד, וכתב האשמה לכל מחדלי.
הוא פותח את הספר מכיוון שמדובר בעדות על פשע, שגם אם יש לו ביטוי ביוגרפי הוא פשע כלל אנושי – וההכרה בו היא בעיני ראשיתה של כל דרך התפתחות אמיתית.
השיר נקרא רשעה, כמחווה לדליה רביקוביץ, שהשיר כף יד רשעה פותח את ספר שיריה.
מדברת לקיר
שׁוֹמֶרֶת לַיְלָה
שׁוֹמֶרֶת לַיְלָה
בֹּאִי
הָרַמְקוֹל עַל הַקִּיר גָּבוֹהַּ, אֲנִי רְטֻבָּה
וְקַר. כַּמָּה קַר. אָסוּר לְהָעִיר אֶת הַשְּׁאָר
אֲבָל אֲנִי צוֹעֶקֶת
לְזוֹ שֶׁשּׁוֹמַעַת מֵעֵבֶר לַקִּיר,
בֹּאִי כְּבָר בֹּאִי כְּבָר.
אֶמְצַע הַלַּיְלָה הִיא תֹּאמַר כֻּלָּם יְשֵׁנִים
תְּרַסֵּק חֲצִי אָקָמוֹל עִם סֻכָּר
וְתִרְשֹׁם בְּסֵפֶר הַשְּׁמִירָה:
נוֹעָה חָשָׁה בְּרַע
בִּקְּשָׁה אֶת אִמָּהּ
חָזְרָה לִישֹׁן
הַדָּבָר סֻדַּר.
השיר הזה מדבר את עצמו. והדיבור הזה מוכר לכל מי שגדל בלינה המשותפת. השמרטף, אותו רמקול שהיה תלוי במסדרון ושדרכו היתה שומרת הלילה מאזינה למתרחש בבית הילדים.
תנו ליוצא קיבוץ רגע ולומר את המלים: שומרת לילה בואי, כמה פעמים ותראו מה קורה. למעשה – אם אתם יוצאי קיבוץ ומוכנים להסריט את עצמכם קוראים לשומרת הלילה, אולי בבית הילדים הישן שלכם – אני מבטיחה לעלות את הסרטון לאתר.
לפני כמה שנים צלמתי בארכיון הקיבוץ דפים ממחברת השמירה שהשומרות היו מתעדות בה את אירועי הלילות. ובמיוחד את אותם הילדים שלא נרגעו, אלא אחרי שקיבלו תרופה. לא את זו שבאמת היו זקוקים לה.
ומעבר לכך ישנו הקיר – אותו גבול בין העולמות, אותו קיר שמאחוריו נמצא העולם שמעבר, שאם רק היינו יכולים לפרוץ דרכו. אל אלוהים, אל האחר, אל שומרת הלילה…
נשף
כְּשֶׁאֲנִי יְשֵׁנָה שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה נְסִיכוֹת יוֹצְאוֹת
אֶת גּוּפִי, חוֹצוֹת אֲגַם סָמוּי
לִמְסֹר דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִנְסִיכֵי הַמַּזָּלוֹת
פּוֹשְׁטוֹת תְּנוּעוֹת זוֹ אַחַר זוֹ
הַמַּזָּלוֹת מוֹדִים
מְלַמְּדִים צְעָדִים עֲתִידִיִּים
הַנְּסִיכוֹת מִתְאַמְּנוֹת
מַחְלִיפוֹת תְּנוּעוֹת בְּעַד תְּנוּעוֹת, צְעָדִים בִּצְעָדִים
קָדוֹת
כָּל הַלַּיְלָה רוֹקְדוֹת,
מְחוֹלְלוֹת אֶת הֶעָתִיד לָבוֹא
עִם אוֹר רִאשׁוֹן שָׁבוֹת
אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת
מְחַפֶּשֶׂת סִימָן
רַק נַעֲלַי נִשְׁחָקוֹת.
מה קורה כשאנחנו נרדמים? לאן אנחנו הולכים? כיועצת ביוגרפית אנתרופסופית למדתי שגופי האסטרלי – הכוכבי – יוצא מתוך הגוף הפיזי ונפגש עם הפלנטות – המזלות. לשיחה במעין ריקוד וטקס מכושף שבה אני מראה להם מה למדתי ומה עשיתי ביום שחלף ואז מקבלת דחפי פעולה ליום הבא.
הידע הזה נפגש עם האגדה המקסימה של 12 הנסיכות הרוקדות שמספרת את אותו הסיפור בדיוק.
והנעליים?
עבורי הנעליים הם ההתגשמות של האני הארצי שלי. זה שהולך כאן, פועל בעולם, נמצא בקשר עם האדמה.
הובלה והרכבה
עמוד 312 בקטלוג איקאה
עוֹמֶדֶת מוּל אֲרִיזָה שְׁטוּחָה, בַּעֲלוּת נְמוּכָה וּבוֹכָה
מִתְפָּרֶקֶת לְמַרְכִּיבִים בְּסִיסִיִּים, נִכְנֶסֶת לְתוֹךְ מַשֶּׁהוּ
שֶׁאֶפְשָׁר לִסְגֹּר שֶׁקַל לְהוֹבִיל
מִשְׁתַּטַּחַת בִּפְנֵי עָרִיצוּת הַבַּיִת.
מפרויקט איקאה המיתולגי נכנסו לספר 4 שירים. מעין הפוגה קומית…
הפרויקט התחיל מכתיבת תגובות פואטיות לקטלוג ואפשר לראות את כולו כאן.
בשיר אני מתמודדת עם הנסיון להכנס, להתגשם, להיות ארוזה בתוך משהו. בעודי יודעת כמובן שזה נסיון פתטי שנועד להכשל.
כבר לא גרה כאן
דַּבְּרִי אֵלַי, וֵיז כָּל יְכוֹלָה,
תַּגִּידִי לִי לְהַמְשִׁיךְ יָשָׁר, לְהִצָּמֵד לַנָּתִיב,
תַּזְהִירִי אוֹתִי מִמִּפְגָּע בְּהֶמְשֵׁךְ הַדֶּרֶךְ
אַל תִּכְבִּי בְּאֶמְצַע כְּבִישׁ שֵׁשׁ
אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ.
תִּשָּׁאֲרִי אִתִּי שָׁעָה וְאַרְבַּע דַּקּוֹת
בְּבַקָּשָׁה תְּאַשְּׁרִי שֶׁפָּנִיתִי נָכוֹן, שַׁבְּחִי אוֹתִי שֶׁאֲנִי מַתְמִידָה.
תַּגִּידִי לִי לָצֵאת בִּכְבִישׁ שִׁבְעִים וְאַחַר כָּךְ תִּסְפְּרִי שָׁלֹשׁ יְצִיאוֹת
תַּזְכִּירִי לִי לִנְשֹׁם עָמֹק, לְהֵרָגַע.
בִּמְיֻחָד בַּדֶּרֶךְ הַזּוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אַחַד עָשָׂר בָּמְפֶּרִים
וְגֶשֶׁר מֵעַל הַנַּחַל
אַל תִּשְׁאֲלִי אִם הַיַּעַד הוּא הַבַּיִת.
וויז הטובה ככוח אלוהי שיכול להורות את הדרך, לאפשר אותה ולעזור לעבור אותה. במיוחד את הדרך שפעם הובילה הביתה ומה הטעם בדרך אם אין בית בסופה?
נושא הבית בספר השירים, הוא אחד הנרטיבים המרכזיים שעובר דרך הילדות, השואה והצורך לעזוב בית.
בט’ באב שנת 2016 פורסם השיר בשער גיליון מיוחד של מקור ראשון. כשקראתי את השורה: אל תשאלי אם היעד הוא הבית צלצלה בי פתאום השורה: ציון הלא תשאלי לשלום בניך ונרעדתי. כולנו גולים, כולנו מחפשי בית.
בְּבֵית הַיְּלָדִים נוֹתְנִים
לֶחֶם, רִבָּה, עוּגִיּוֹת, תֵּה מָתוֹק.
בֵּין שָׁלֹשׁ לְאַרְבַּע
אֶפְשָׁר לָלֶכֶת הַבַּיְתָה
הַקִּבּוּץ הוֹפֵךְ יַעַר עָבֹת
הַמִּדְרָכוֹת מִסְתַּבְּכוֹת, מִתְבַּקְּעוֹת
שְׁעָרִים יְרֻקִּים נִפְתָּחִים בֵּין הַחֲרִיצִים אָסוּר לִדְרֹךְ עַל הַקַּוִּים הַמִּתְפַּתְּלִים
אֲנִי וְאַתְּ אָכַלְנוּ אֶת הַפֵּרוּרִים
לֹא הִתְאַפַּקְנוּ, הָיִינוּ רְעֵבוֹת. הָלַכְנוּ לְאִבּוּד.
אֲנִי מוֹצֵאת אוֹתָךְ
בֵּין שָׁלֹשׁ לְאַרְבַּע
בֵּין הַבָּתִּים
אֲנִי מוֹצֵאת אוֹתָךְ
בְּפֵרוּר מָתוֹק.
את השיר הזה אני כותבת כבר הרבה זמן, מאז ששמתי לב שבין שלוש לארבע אני מבולבלת. הרבה פעמים זה נגמר בפתיחת דלת המקרר. איפה אני? מה קורה עכשו? זה החזיר אותי לרגע שבו נשלחנו מבית הילדים לחדר ההורים. לכאורה מרחק לא גדול, בפועל מרחק עצום.
כוכב
בַּלַּיְלָה מְבַקֵּשׁ לִבִּי בַּחֲשַׁאי
לִפְרֹחַ אֶל הַכּוֹכָב שֶׁמִּמֶּנּוּ נֶחְצַב
וְאֵינוֹ רַשַּׁאי
עֶצֶם הֶחָזֶה – כּוֹכָב נוֹפֵל
שׁוֹמֵר עַל לִבִּי בִּמְקוֹמוֹ
גַּבִּי כָּפוּף סְבִיבוֹ, שִׁרְיוֹן עֲשׂוּי
אֲדָמָה.
כּוֹכָבִי אֵינוֹ מַכִּיר בְּמֶרְחַקִּים
קוֹרֵן דֶּרֶךְ חֳמָרִים מוּצָקִים
עוֹנֶה לַלֵּב בְּאוֹר
מְיַשֵּׁר אֶת גַּבִּי
אֶשָּׂא כֶּתֶר, אֶשָּׂא צְלָב, אֶשָּׂא אֲדָמָה.
מנסה להרשם לבלוג הכובש שלך על החיים במשאית, ומשום מה אין הדבר עולה בידי… אולי תצליחי לרשום אותי?!…