יום האישה הבינלאומי תפס אותי השנה בצורה אחרת מאי פעם. אף פעם לא הייתי הטיפוס של פרחים, קרמים ותכשיטים או איזה נפנוף אחר בנשיותי, רוב הזמן אני חושבת על עצמי כעל אדם ולא כעל אישה. אבל השנה הצטברו כמה עניינים שהעירו אותי. 

אני עורכת (כמעט) רק ספרים של נשים, שכותבות על נשיות ונקראות על ידי נשים. (פינת השוויץ שלי: ערות של תמר מור סלע, האמת העירומה של האהבה של מלכה פלדשטיין, הודו מחזירה מתנות של טליה שניידר, לידה – ידע קדום בעולם מודרני של ציפי מונט, ארץ האם הגדולה – סיפורה של יארה/סיגל לאה רווה, בין מים למים של אלה קנר – שלושת האחרונים טרם יצאו לאור, וחמישה נוספים נמצאים על שולחן העורכת שלי). ספרים שמטרתם היא להחזיר למרכז הבמה ערכים של שיתוף פעולה, מגוון, טיפוח, אינטואיציה, רגש וכבוד לחוכמה הנשית, הקדומה וגם החדשה. אני פוגשת נשים שיושבות על ידע עצום – בכל מה שקשור לתפקודים הנשיים – הריון, לידה, מיניות, זוגיות, גידול ילדים, הזדקנות, התמודדות עם אובדני החיים –  ומסייעת להן להעביר את הידע הזה הלאה. אני מגלה שוב ושוב, גם בתוך עצמי, כמה אנחנו יודעות ומחוברות, וגם כמה פוחדות וקטנות. העולם בחוץ נשלט על ידי תרבות של היגיון, חומרנות, תחרותיות וכמובן גם פחד. בחודש האחרון ניסיתי, למשל, למצוא בית הוצאה שיסכים לקבל כתב יד שעוסק בחוויות נשים מהמקווה. חוויות שנעות מקדושה והתכוונות עד השפלה וזיוף. הכותבת אמנם הזהירה אותי שהנושא נפיץ, אבל לא תיארתי לעצמי עד כדי כמה. רומן אחר שערכתי, שנוגע בתרבות האלה הקדומה, נדחה בשלוש הוצאות “בגלל שאין לו ערך מסחרי”… אני כמעט בטוחה שהם לא קראו אותו. אני כמעט בטוחה שהם טועים. הם טועים. מי שאחראי בדרך כלל על ההחלטה הזו הוא גבר וחושב בעיקר על מסחריות. אמנם אנחנו בתקופה הפוסט-ערות, שאמורה היתה לפתוח שביל זהב לעוד ספרים – אבל זה עדיין לא ככה. אולי זה גם מזל, כי יש לי ייעוד ותפקיד….

מעולם לא הייתי בן אדם של פרחים, תכשיטים או בגדים חדשים. אולי כי אני קיבוצניקית בנשמתי, אולי כי אני נזירה או כוהנת. אני כאן בשביל הדבר האמיתי – האחווה הנשית שיכולה לשנות את העולם בחוץ, כך שיתאים למה שאנחנו יודעים מבפנים. 

השנה התחברו יחדיו גם מלאכת עריכת הספרים וגם שני פרויקטים שמצאתי את עצמי משתלבת בהם וכמהה להצלחתם. הראשון, שכבר כתבתי עליו הוא אמ”ן – אדמת מרפא נשית – שבו אני מציעה תשורה של מפגש פענוח סיפור לידה לפי הגישה הביוגרפית. זו הדרך שלי לעזור לפרוייקט להגיע ליעד הבא שלו. ואולי יתאים לך בדיוק.

הדבר המרגש השני הוא כנס בנות האלה שמארגנת חגית קרצו, חברתי. לפני שנתיים הכנס הראשון – שהיה בגבעת חביבה ונמשך יום – נקרא כנס בנות לילית וחגגנו בו את היותנו מיניות, נועזות, חצופות, מתענגות וקשובות לעצמנו. אני לא יודעת בדיוק מה היה תהליך שינוי השם – אבל לתחושתי עכשיו הוא מדוייק יותר. לאלה יש פנים רבות, פן אחד שלה הוא בנות הלילית, ולמרות שהוא חלק חשוב, שהודחק ותומרן – הרי שאנחנו הרבה יותר מזה, ובנות האלה מייצג את השלמות הזו. אני יודעת שבעברי, הן בחיים האלו והן באחרים, הייתי מחוברת לאלה בדרכים שונות ורבות, והיום – אני מגדירה את עצמי כעורכת מטעמה… 

פסטיבל שייח’ אברייק

 הפסטיבל מאפשר לכולם להיות אמנים, מעצם האופי שלו הוא כולל הכל וכל אחד יכול וזו אנרגיה נשית-אימהית בעיני ואני נמשכת אליה. בפסטיבל השנה אני מנחה ביחד עם טלי וייס ערב הקראת שירים, שהוא גם יומולדת לכתב העת “קפל” וגם ציון יום השירה הבינלאומי וגם יום השוויון האביבי. 21/3/2018, מומוס, כניסה חופשית – כובע קסמים.

וגם אנחה סדנת חילוץ שירה מן החיים – במרכז ההנצחה, ביום חמישי, 22.3 בשעה 18:00. – המקום מוגבל – אפשר להירשם אצלי מראש להבטיח את המקום, ולהגיע חמש דקות לפני ההתחלה, מ-18:00 כל הקודם זוכה.