בשבוע האחרון זה נהיה ברור – הקיץ הגיע! הזבובים הם הראשונים להודיע על השינוי. יצורים של שמש שמתרגשים לעוף בחלל המשאית שלנו ולדגדג אזורים חשופים. זה זמן של החלטות, האנרגיה המלבלבת-מבלבלת של האביב מפנה מקום ושר הקיץ מרים את הכול למעלה ומפזר את הזרעים לכל עבר. עכשיו זה הזמן של שאלות השנה הבאה, של שאלות קיומיות, ואולי זה גם זמן להתחלה חדשה.
בשבוע שעבר לא כתבתי. איכשהו בתוך יום העצמאות והמעברים השונים לא הרגשתי שיש לי מה לכתוב. ובעצם, אולי כי היה כל כך הרבה וכל כך חשוב – שלא רציתי לעצור ולהכניס את החוויה למלים. היינו כמה ימים בפארק הירקון, ביחד עם שכנים חביבים, שכונת משאיות בית שקושרת קשרים ושיחות ומתרגלת יחסי שכנים לרגע. חגגנו יום הולדת לגדול במסעדה ממש שווה וטבעונית (מאז ניקוי האורז נהיינו צמחונים) הייתי באזכרה לבן קבוצה בהרדוף, ואפילו לקחתי את ילדי הקבוצה שלי לאכול במסעדה של יוטקה בהרדוף. למדתי מלא דברים חדשים. גם מאנשי הרדוף וגם מחברי לסיר וללינה המשפחתית. סוף סוף שאלתי אחד מהם מה הסיבה שלא הציעו לי עישונים ודברים אסורים בצעירותנו, והתשובה הפתיעה אותי – זה לא היה בגלל שלא ראו אותי ממטר, אלא דווקא בגלל שהייתי “נערצת” מישהי שאי אפשר פשוט לגשת אליה ולהוריד אותה.
אני וקבוצת שקד. כיפה אדומה כבר אז… הולכת ביער וקוטפת פרחים וזאבים 
קשה להאמין, אבל זו אני. לא משנה באיזה משקל אני – נדמה לי שאני שמנה מדי
מה מחולל שינוי? כשמתקדמים לאט לאורך הארץ ושוהים בכל מקום זמן מה, רואים שבדרך כלל השינוי בנוף הוא הדרגתי. תנועות קטנות. תזוזה קלה שמרימה הר, או משנה את פני השטח מים למדבר. גם העונות מתחלפות ומשתנות לא בבת אחת. הקיץ הזה, שנכנס עכשיו בכל הדרו ויובשו, כבר התקדם עוד ועוד לכיוון, מחליף ומוהל את האביב. מזהיב את החיטה, מייבש את העשב. הכוחות האלה שכל הזמן נעים ומשנים ומשתנים – מרגיעים אותי. הם מלמדים אותי שיש תנועה מתואמת. שאחרי חורף גשום ורווי ופריחה אביבית שופעת – מחכה קיץ שיקטוף את הכל, שיהפוך את כל השפע הזה למשהו שאפשר לאחוז בו.
כבר כמה ימים שאנחנו ביער עופר. בפינה האהובה עלינו שצופה אל הים. התברר שאנחנו לא לבד. אפרת וניר ושלושת אפרוחיהם נמצאים במשאית השכנה. הרוח מגיעה מהים בכל בוקר וערב, היער שקט ונושם. אני מרגישה כאן בבית. עטופה בכל החיים המשתנים האלו ונישאת עליה.
השבוע שלחתי קובץ שירים לתחרות שירה בנושא אקו-פואטיקה. זה זרם בשירה שעוסק בטבע, לא כרומנטיקה או כמטפורה, אלא כישות וממשות. או ככה לפחות אני מבינה את זה. התברר לי, קצת להפתעתי, שהרבה מהשירים שלי הם מפגשים כאלו, עם הטבע. שלחתי, למרות שהקרמה שלי היא לא לזכות. אני מבוגרת, אשכנזייה, סטרייטית ואולי אני פשוט לא טובה מספיק. אבל, כמו שאמר האיש, מי שלא שולחת בטוח לא זוכה.
אֲנַחְנוּ לֹא מַדְלִיקִים מְדוּרוֹת, לֹא הוֹלְכִים יְחֵפִים,
לֹא מְלַקְּטִים צִמְחֵי מַאֲכָל, לֹא קוֹטְפִים פְּרָחִים.
אֲנַחְנוּ לֹא צָדִים. לֹא גּוֹנְבִים בֵּיצֵי צִפּוֹרִים. לֹא לוֹכְדִים פַּרְפָּרִים.
הַטֶּבַע הוּא הַיָּד שֶׁנּוֹשֵׂאת אוֹתָנוּ.
אֲנַחְנוּ מִשְׁתַּדְּלִים לִהְיוֹת קַלִּים.
עוד דבר שהתחלתי לעשות – אולי זה רעיון טוב, זה בוודאי מאד כיף – זה לאסוף את כל המשפטי-דרך השווים שיצאו ממני. אני חושבת על רב מכר היסטרי שיהיו בו תמונות ומשפטי חכמה כאלו. בלי ההתלבטויות, ההסתבכויות והמורכבות. משהו כמו, למשל:
דילוגים דורשים קלילות ויכולת להתנתק מכוח הכבידה
ביום ראשון בצהריים נרים עוגן, ניסע לחורשה בהרדוף להרגיש אם האוויר באמת השתנה, ולו רק בתוכנו. אחר כך אנחנו ממשיכים למרחביה ולכנרת, בתקווה שלא יהיה כבר חם מדי. בכל זאת, שנתיים בדרכים ולא ממש היינו בכנרת. מוגזם.