הכאב בשן התחיל לאטו. מיד ידעתי שנבואתה של רופאת השניים הירושלמית מתגשמת, ושלא יהיה מנוס מטיפול שורש חוזר.

אחד העניינים שהטרידו אותי לפני היציאה לדרך היה מה עושים כשחולים, כשצריכים עזרה רפואית או ביקור אצל הרופא. 

בשנות ירושלים שלי, רופאת המשפחה מרחביה זכתה לראות אותי פעמיים. את שאר התקשורת בינינו ניהלתי דרך האתר של הקופה. הפניות לבדיקות בעיקר. אחת למי יודע כמה. ממילא אני לא זקוקה לאישורי מחלה וגם אם צריך – אני נותנת לעצמי בקמצנות גרועה יותר משל רופא צבאי.

בביקור הראשון (שהיה גם האחרון) אצל רופאת שיניים ירושלמית מיוחסת ומומלצת, החלטתי להתעלם מעצתה ומעשרות אלפי השקלים שעלתה הצעת המחיר שלה שגרמה לשיני לנקוש.  ובכן, חשבתי השבוע בצער, הגיעה שעת התשלום…

זה הצטרף לצורך לעשות בדיקות דם שגרתיות. מאחר והיינו בעמק יזרעאל ומאחר והמידען המשפחתי בדק ומצא שבמרפאת יקנעם יש מוקד בדיקות אזורי, שמאפשר לכל אחד שיש לו הפנייה להיבדק בלי תלות במרפאת האם שלו והיכן היא נמצאת, החלטתי לשלב כוחות גם עם מרפאת השיניים. התעלמתי מהקול הפנימי שאמר לי שאם לרופא השיניים יש תורים פנויים הוא כנראה רופא גרוע, והזמנתי תור.

מוקד בדיקות אזורי הוא שירות חדש (יחסית) שהשיקה הקופה וגם אם אנחנו לא קהל היעד הרגיל שלו, הרי שזה היה המענה המושלם לצורך שלנו. הלכנו למוקד עם שחר, מהלך עשרים דקות הליכה מתונה מהמקום בו חנינו. בחדר ההמתנה הלא צפוף התקיימה שיחה ערה שנעה בין הודאה של גבר בגיל העמידה שהוא מפחד ממחטים והוא כנראה יתעלף, לשיפוצים בבית ובדיקות הריון ועד איפה קונים מקלחונים בזול. החלפנו מידע ועידוד ותוך עשר דקות היינו אחרי. יעילות כזו עוד לא פגשתי. מעודדת המשכתי למרפאת השיניים. הרופא ההורס הסתכל בצילומים שהבאתי ובמכתב הסיכום של הרופאה, אישר את האבחנה: “את צריכה טיפול שורש חוזר” והסביר לי מה עומד לקרות: הרופא הבכיר יחלץ את המבנה הזמני (שמחזיק כבר יותר מ-20 שנה), ינקה את התעלות ואחר כך אשוב אליו והוא יבנה לי מבנה קבוע וירכיב עליו כתר. בינתיים הנה אנטיביוטיקה ומשככי כאבים.

למרות הכאבים התענגתי על המטפורות: מבנה זמני שיש לפרק, תעלות מזוהמות שיש לפתוח, מבנה קבוע וכתר – אם לא בחיים אז לפחות בשן אחת טוחנת מצד ימין, למעלה.

אחרי הצהריים התקשרו מהמרפאה ואמרו שזה יעלה סכום הקטן ביותר מ-80 אחוז מזה הירושלמי, שיש תור בשבוע הבא ושאני מוזמנת להתקשר ולהתייעץ בכל שאלה.

עברתי לתזונה שמבוססת בעיקר על אופטלגין נוזלי, אירחתי את החיילת החולה שלי משבת ועד יום שלישי, הנחיתי ערב חלף בנושא חילוץ שירה בטבעון, לימדתי יום שלם בסמינר גננות על שלבי ההריון על פי מדע הרוח, עברתי לגלבוע ובדרך שחררתי לדרכה ילדה בריאה,  פחות או יותר.

על הגלבוע גיליתי שנשארתי בלי משככי כאבים אפקטיביים. החניון שמצאנו היה מושלם – שקט, ירוק וריק מאדם. אמרתי לעצמי שבמקרה הכי גרוע אקמול צינון ואלכוהול יעשו את הטריק.  לעזרתי נחלצו שחר קדמון וחנוך רוזנברג, שני סופרים מבית אלפא שאת ספריהם ערכתי, שבאו לבקר ובידיהם חופנים של אדוויל ואופטלגין מהמרכול הקיבוצי.

זאת הפעם הראשונה שלי עם אדוויל. כדור זהוב של שיכוך כאבים. בלילות הוא ידידי הטוב ביותר. וגם כשאני צריכה להופיע מול קהל. הוא טיפה ממיס את הזיכרון ואת יכולת האחיזה שלי בעצמי, אבל זה עובד היטב עם התדמית החדשה שלי כאדם ידידותי לסביבה ופתוח.

אתמול ירדנו מהגלבוע אל צומת בית השיטה, שם, בבית קפה בתחנת דלק, ראיינתי ראיון-ניסיון לפרויקט חדש על מלחמת יום כיפור. על הדרך פגשנו חברה ותיקה ונסענו למושב מולדת. לפעמים, באופן לא צפוי בכלל, מקום כלשהו מרגיש כמו בית. זו היתה התחושה שלי כשבלי בעיה נכנסתי למקלחת הזרה, נשכבתי על המיטה הזוגית וקיבלתי מבעלת הבית עיסוי רפלקסולוגי מפנק. 

בערב החלף המשיכה התחושה הביתית, לצלילי הגשם דיברנו על דפוסי לידה ואיך הם באים לידי ביטוי בחיינו. 

בלילה כשחזרנו למשאית גיליתי שפינת המזרון  מצד ימין, הצד שלי, ספוגת מים. פרשנו מגבות, וישנו צמוד. היה מה זה כיף. התעוררנו רק בשמונה בבוקר וגם זה בקושי.

בעל הבית היקר כבר עמד לצאת לעבודתו כמקעקע-על בעפולה, התחבקנו ונשבענו שנחזור. 

עכשיו אני מאחלת שבת שלום מנווה איתן, ליד המרכז להנהגת הבריאות של אורי מאייר-צ’יזיק, שהקצה לנו שטח אספלט נאה, אישורים מהרב”ש המקומי וגשם מלוא השמיים.