סוף השנה מזמין לסיכום שנה קצר וחשבתי שזה הזמן לענות על כמה שאלות ששואלים בתכיפות:

כמה זמן אתם ב”זה?”

מצאנו את המשאית שלנו, אחרי הרבה חיפושים והתלבטויות במרץ 2017 והתחלנו בתהליך פרידה מהבית. עברנו לגור במשאית באוגוסט 2017, על לימודי הנהיגה המפרכים, ועל תהליך הפיכתי לנהגת למשאית חפרתי וחרשתי . גרנו בה שלושה חודשים בלי לנסוע עד שעברנו טסט וקיבלנו רישיון ג’. מאז אנחנו נוסעים איתה. אנחנו נשארים בכל מקום בין יומיים לשבוע.

בניתם לבד?

לא. את המשאית קנינו מוכנה. אנחנו רק שיפצנו קצת והתאמנו את הסלון לצרכים שלנו. צבענו את התקרה, הדבקנו, ריפדנו וקישטנו. את ציור השושנה המהמם מעל המיטה ציירה הבת הקטנה שלנו.

איך מסתדרים עם: חשמל, מים, שירותים, חימום?

חשמל – על גג המשאית מותקנים ששה לוחות סולאריים. כל החשמל שאנחנו צורכים הוא ממקור מתחדש – סולארי. במקרה הצורך אנחנו יכולים להתחבר לנקודת חשמל ביתית. עד כה, גם בימים אפורים, המערכת מספקת את צרכינו, מלבד (לפעמים) הדלקת הדוד לטובת מים חמים.

מים – יש לנו מיכל מים גדול. יש למלא אותו פעם בשבוע בערך. זה מתבצע מברז גינה בבית של חברים, או מכרים, או בתחנות דלק. העלות של מילוי מים כזה היא בערך 3 ש”ח למיכל מלא. הצענו לשלם. לא רצו.

שירותים – עברנו לשירותי קומפוסט אחרי התנגדות קלה מצידי. התנאי שלי היה שהוא ירוקן את הדלי. והוא עושה זאת פעם ביום או ביומיים. לא מסריח, לא מטריד בכלל, ובהטמנה נכונה (מספיק חומר יבש), תוך חודשיים-שלושה ה”ערימה” הופכת לאדמה לכל דבר. הפתרון הזה משחרר אותנו מהצורך לנהל מערכת מים שחורים שדורשת ריקון מורכב. מערכת המים שלנו היא “אפורה”. אנחנו משתמשים בחומרי ניקוי (סבון רחצה, סבון כלים, שמפו, מרכך, נוזל כביסה) אקולוגיים, ולכן יכולים להשקות בה בלי בעיה עצים, שיחים ודרכי עפר…

חימום/קירור – בקיץ זו לא בעיה. יש מזגן ויש טעינה סולארית חזקה. אחרי כמה לילות קרים ובקרים קפואים התקנו תנור גז (כן יש לנו שני בלוני גז ביתיים של 12 ק”ג, שמשמשים לבישול ולחימום), תוך שניות חם ממש בחלל הקטן. ולא – אנחנו לא ישנים איתו בלילה. מתחבקים מתחת לפוך הזוגי, זה מחמם יופי.

איפה אתם חונים?

המשאית יכולה לחנות בכל חנייה כמו רכב רגיל (אם אין תמרור שאסור, אז מותר), כמובן שהיא זקוקה ליותר מקום. אנחנו מעדיפים לא לחנות במגרשי חנייה. בכל זאת זה הבית שלנו, וגם מיץ החתול הנייד מעדיף ככה. אבל כבר בילינו כמה ימים במגרש חנייה עמוס לעייפה.

מתי חוזרים הביתה?

אנחנו בבית. אין למסע תאריך תפוגה. זה יכול להמשך עד מחר בבוקר ועד קץ כל הימים. בקיצור – עד שיימאס לנו והלב ירצה משהו אחר. הבית “הרגיל” שלנו מושכר, מה שמממן חלק משכר הדירה שאנחנו מסייעים לילדים שלנו. עוד רגע נגיע לשאלה עליהם. וכן – כל החפצים שלנו, כל הספות, הספרים, הבגדים – נמסרו. לא אפסנו שום דבר. מה שיש לנו איתנו זה מה שיש לנו.

איך את מסתדרת עם בעלך?

הגרסה הגברית לשאלה הזו היא: איך אשתך הסכימה?

לזה יש לי תשובה ברורה – הרעיון הגיע ממני. בעלי פשוט הסכים ולקח את זה לפסים מעשיים. זה, דרך אגב, אם מיישמים בחיי נישואים, יכול בהחלט לענות גם על השאלה הראשונה.  אני בתפקיד החולמת, המפנטזת, המביעה משאלות – והוא בתפקיד המגשים…

אבל לעצם העניין – להיות יחד בחלל כל כך קטן מצריך הרבה סבלנות והיכרות. אנחנו יחד כבר הרבה מאד שנים, 33 מתוכן אנחנו נשואים זו לזה. גם עברנו הרבה יחד וגם עבדנו בעבר יחד.  השתייפנו והתחככנו הרבה הרבה עד שנהיינו פשוט מאד מתאימים. אבל אם את שואלת אותי: איך לעשות את זה בבית? אני חוזרת לתשובה לשאלה הראשונה. 

ומה אתם עושים כל היום?

אנשים מניחים משום מה שאנחנו בטיול. האמת היא שאנחנו עובדים מבוקר עד ערב. אני בעריכת ספרים, הוא מידען. שנינו אוהבים מאד את העבודה שלנו. כך שלמרות שהנופים משתנים בחלון, סדר היום די קבוע ובורגני למדי: ריצה, ארוחת בוקר, עבודה, הפסקת תה, ארוחת צהריים, אני הולכת לשנוצ, ואז עבודה עד פייב אוקלוק טי ושוב עד שנמאס. בערב רואים סדרה או פוגשים חברים או שיש ערב חלף. תלוי במקום ובמה שיש לו להציע לנו.

ואיך הילדים?

יש לנו שלושה כאלו. בזמן שאני כותבת, הקטנה שהיא בת עשרים שוכבת עם חום גבוה בירושלים, ואני כמובן רוצה להתניע ולשים לה יד על המצח. למרבה המזל שלושתם התקבצו בעיר אחת, כך שמדי פעם אנחנו יכולים לראות אותם בארוחת שישי. אצלם. אנחנו גם פוגשים אותם בדרכים, לפעמים בצורה מתוכננת לפעמים ספונטנית. בינתיים, למרות אירועים שונים ומשונים שכבר התרחשו – אנחנו מצליחים לגשר על המרחק ולהמשיך להיות הורים תומכים ואוהבים.

 ואיך החתול מסתדר?

מיץ אומץ בגיל שבוע לאחר שאמא שלו הפסיקה לתפקד. יש לי לב לאמהות כאלו. הצלנו אותו ונקשרנו. הוא עולה יפה מאד במשקל, ונראה שהוא חתול בריא בנפשו ובגופו. מיץ מסתדר להפליא בדרכים. לפעמים הוא נכנס מרצונו לכלוב שבו הוא מבלה במהלך הנסיעה. מיד עם העצירה הוא יוצא, מרחרח את הסביבה ויוצא לטיול קטן. נראה שהוא הסתגל לחיי נדודים.

ומה זה ערבי חלף?

זה רעיון שנולד במוחי הקודח-נודד.  אני מרצה, מעבירה סדנא במגוון נושאים – והאנשים מביאים חלף – כלומר דבר מה בתמורה, רק לא כסף.

היו כבר 6 ערבים כאלו:  חילוצי שירה: במדרשת בן גוריון, כבר סבא ורמת השרון; ביוגרפיה בנושאים שונים: באר מילכה, פרדס חנה וחיפה.

מתוכננים בקרוב עוד שלושה ערבי חילוצי שירה – בטבעון (1.1)  במולדת (4.1) ובמי-עמי (10.1)  

איפה כבר הייתם? ולאן ממשיכים?

ירושלים, מדרשת בן גוריון, באר מילכה, חיפה על הכרמל, טבעון, משמר העמק, מענית, פרדס חנה, קיסריה בחוף האקוודוקט, גבעת אולגה, מכמורת, פארק הירקון, אבן יהודה, געש, יער בן שמן (ושוב ירושלים, טבעון, מענית ומשמר העמק – העוגנים המשפחתיים שלנו).

לאן מכאן?

עד סוף ינואר:  יקנעם, טבעון, גלבוע, מולדת, טבעון, הרדוף, יפו, ירושלים, רמת השרון, ניר צבי, מענית.

מ-25.1 ועד אמצע מרץ מתכננים לרדת לחודשיים דרומה דרך מצפה רמון עד אילת ולשוב דרך הערבה וערד. 

מוזמנים לשאול עוד שאלות…לעקוב אחר המסלול, לבקר, ולהזמין לערבי חלף…