את השבוע פתחנו באגם ירוחם. שזה פרדוקס ונס במקביל. כל מי שמצליח להביא גוף מים למדבר, עושה ישושום ציה ללב ולנוף. ברווזים שטו והתלוצצו באגם, תנים הגיעו לשתות, כמה פועלים הזרימו מים ליד הסכר שסוגר את האגם מלנזול כולו אל המדבר. הסכר הוקם באמצע שנות החמישים, כלומר בשביעון השני של המדינה הצעירה שאולי ניסתה כך להקים לעצמה גוף אתרי גם במדבר. אני קוראת שהיה ניסיון להקים עשרות אגמי אגירה שיעצרו את מי השיטפונות. עכשיו, אחרי כמעט שבעים שנה, מה שהיה פתרון למי השקיה מושך בעלי חיים וציפורים ובני אדם.

החנייה ליד האגם השרתה עלינו נחת. ואולי זה ששנינו היינו בטוב גם השרה נחת על האגם. יש נחת שנוצרת מכך שהדברים מונחים במקומם הנכון. והיו לנו כמה ימים כאלו שלא רצינו לזוז, למרות שהמקרר הלך והתרוקן עד המלפפון האחרון. נכון, יכולנו לנסוע לסופר ולחזור, אבל כשאנחנו זזים אנחנו זזים. וחוצמזה כבר חודש אני מתכננת להגיע לבקר את אמה שם בה איילון שעברה לכמה חודשים לגור בחוות קיש. אולי זה האגם ואולי זו הנחת, אבל ירוחם היתה חביבה וחמה אלינו – מבעל הפונדק שקיבל את פנינו בחום ושמחה וכמובן שהרשה לנו למלא מים ועד לסופר הקטן והצפוף שהעובדים בו היו עליזים ושמחים ושרו שירים לירקות ולפירות. נכון, גם פה לא היתה קינואה אדומה. קורה. אבל היתה מסעדה משפחתית חביבה שכל השכונה הגיעה לאכול בה.

חות קיש, קצת לפני מצפה רמון, היתה התחנה הבאה שלנו. את אמה הכרתי קצת מירושלים, מהשירה ומהספר “ערות”. כל מפגש שלי איתה היה מיד ולעומק. מסוג הקשרים שמתחילים ומיד מרגישים שהם היו תמיד. אמה – שהיא רבה, מלווה רוחנית, ציירת ומשוררת – חיה בשנים האחרונות בין ישראל לקהילת תמרה, חוקרת חיי קהילה, מיניות, יצירתיות, ריפוי. אל חוות קיש הגיעה ביחד עם בן זוגה בן אבי, במקרה ממוזל מהסוג ששומעים הרבה כשיוצאים מהמטריקס. כלומר, שדברים מתחברים להם בדרכים מסתוריות וזה אמיתי שהיקום נענה למשאלות, במיוחד לאלו שנולדות מתוך רצון לרפא ולהיטיב. מדי יום חמישי הם מקיימים מפגש בנושא קהילות, לשתף בידע, בהיכרות עם קהילות ובבניית מרחב קהילתי. הנה אמרתי את המילה קהילה המון פעמים ולא קרה לי כלום. בשנים האחרונות התרחקתי ונזהרתי מכל מה שהיה בו קהילתיות. לא פיקניק יום העצמאות בשכונה בניות, לא פורים ברחובות, אפילו לא ועד הבית. תנו לי להיות בשקט, יחידה עצמאית ופרטית שמדברת רק ב’אני’. בשנה וחצי האחרונות היחידה העצמאית והפרטית הפכה להיות גם ניידת… כלומר עוד יותר נפרדת – בלי חיבורים למערכת החשמל, המים, הגז, הארנונה, השכנות, רוח המקום שתמיד מנסה לעצב אותנו בדמותה, נורמות חברתיות וסגנון דיבור. הלכנו הכי רחוק שאפשר כדי להיות עצמאיים, פרטיים, אינדיבידואליים. קראתי הברקה מילולית בפייס שמפרשת את שם המקום – ארמגדון – שבו יתחולל קרב אחרית הימים – קודם כל בפירוש הרגיל – הר מגידו ואחר כך בפירוש – הר מה יגידו. מפני שקל להתנתק מהחשמל, אבל קשה להתנתק מקהילה, ממה יגידו אנשים. ה’מה יגידו’ הזה נותן אנרגיה ותנופה וכיוון והוא בלתי נראה. גם כשעושים ההפך הגמור הוא נוכח. והוא מעניק שייכות. האם יש אפשרות להיות אינדיבידואל שחי עם אחרים? מה ששטיינר, מורי ורבי, כינה אינדיבידואליזם אתי? וגם להוסיף לזה מיניות? כי הוא שכח מזה לגמרי. התעלם מאנרגיית האהבה שהופכת לחיים שהופכת ליצירתיות ולא אמר על כך מילה. וגם תלמידיו ממשיכים את דרכו היבשושית.

ואולי זו השאלה שאיתה אנחנו באים לחוות קיש ולשבוע הזה ובכלל – האם אפשר להיות ביחד ובכל זאת להיות נפרדים? האם אפשר לחלוק מרחב עם עוד אנשים? מה יאפשר זאת? ובשביל מה? בעבר, נראה לי שהשתמשתי בקהילה כדי להרים את עצמי. הקהילה היתה כמו משב רוח מתחת הכנפיים. איזה כיף לעוף על היחד. אולי ראיתם את הסרטון הזה? ראיתי אותו שוב אתמול. כולל את הפריים שבו מחייך שכן-לשעבר יקר. כולם אוהבים, רכים. פותחים ונפתחים. אני מתגעגעת לאנרגיה הזו ובד בבד נרתעת – מה שיכול להרים ולרומם יכול להפיל ולרסק. ויחד עם זה – תודה לכל מי שמזכיר שיש אפשרות אחרת ומחזיק את התקווה.

תודה גם לכל מי שכתבה והתקשרה והציעה בית או חדר לזמן מה. זה מחמם את הלב ומרגיש שלמרות היחידה הנפרדת הנודדת שאני, אני לא לבד. ויש אפשרויות. בינתיים היה לי חם השבוע (חוץ מסופת החול הקפואה שנשבה כאן בשוליו של השלג) – גם בשמש, גם בלב, גם ביחיד וגם בזוגי.

שבוע טוב – ושמתם לב? האור מתארך! איזה כיף, איזו תקווה!