היה קשה עד כמעט בלתי אפשרי להיפרד בבוקר מחברינו לשכונה – אפרת וניר לאור – ולהיפרד מאמה שם-בה ולהיפרד מהדרום. כמה שלא סובבנו זאת לא היה מנוס – ירושלים והילדים קראו לנו, נשארנו על פירור הגז האחרון ובסוף החודש אני מלמדת בטבעון. גם לחיים על גלגלים יש עוגנים ואילוצים.
תכננו מסלול נחיתה – ניסע לבאר שבע, נקנה נרות באיקאה (וגם דברים באריזות שטוחות מרשימה שהילדים הכתיבו), נערוך קניות בשופרסל ונתפוס את יעקב מרהט שיחליף לנו את מיכל הגז. כשירדנו דרומה לפני שלושה חודשים, חיכינו ליעקב בתחנת הדלק בכניסה לרהט. מחיר המיכל היה מאד זול ויעקב, שיש לי תחושה שזה לא שמו האמיתי, העניק לנו מגנט למקרר ואמר שהוא ישמח לעמוד לרשותנו. התחלנו לדאוג כשקראנו כתבה על תפיסת רשת גז לא חוקית, שהסבירה הרבה דברים. ולכן, לא הופתענו מאד כשיעקב לא היה יכול לענות ואח שלו, שענה לטלפון אחר, אמר שאולי יהיה לו מחר. הבנו שמרהט וחורה לא יצמח הפתרון, התיישבנו באיקאה על מרק וסלט והתחלנו לחפש גז.
המיכלים וכל מערכת הגז במשאית הותקנו על ידי טכנאי של סופרגז וקיבלו אישור. ובכל זאת, סופרגז מסרבת להחליף מיכלים. בשיחה שלי עם הסוכנות בבאר שבע, הפקידה סיפרה לי שזה לא אחראי. ומה אם אני עומדת ליד חלון? או בור ביוב? הרגשתי נזופה. אחר כך הלך והתחוור שגז לא יגיע. ושצריך לחשוב על פתרון אחר. מתווה הגז החדש כלל התקנת מיכל גז שיאפשר למלא עצמאית בתחנות דלק. בלי טובות, בלי גניבות, והרבה יותר בזול. במקום לבלות יומיים של הסתגלות לירוק הבוער של הצפון, נסענו לאזור התעשייה אזור.
אף פעם לא הייתי באזור. וגם בחולון בקושי. אומרים שיש שם מה לראות. אני הרגשתי שלהיכנס לאזור התעשייה היה כמו להידחק לבועת מעשנים שממגנטת אליה רעש, כיעור והזנחה. הגענו ביום שני בצהרים, נושמים בקושי אחרי הפקקים והטרפת בכבישים, כדי לגלות שרק למחרת בבוקר יהיה אפשר להתקין את המיכל. חיפשנו מקום להעביר בו את הלילה והסתובבנו באזור התעשייה חולון מחפשים משבצת פנויה. בסופו של דבר חנינו בחניון של חצי חינם. שהיה ריק ונטוש. התמקמנו בפינה וחזרנו לנשום, בין הלמות מפעל הבטון, המראות מטוסים ורחשי הכבישים. אפילו היה לנו ביקור של חבר, רונן בניהו שעבר במקרה וראה אותנו, מה שהזכיר לנו שבכל מקום, אפילו בחולון, אנחנו על הרשת הידידותית.
בחצות נדמו הרעשים והצלחתי להירדם, רק כדי להתעורר בחמש וחצי בבוקר מטפיחה עזה על קיר חדר השינה. קפצתי מבוהלת, הצצתי מהחלון ולא ראיתי אף אחד. המבט מחלון אחר הראה את שומר החניון מתרחק ואז מתקרב שוב, מנסה לפתוח את הדלת בלי בושה. כן. זו אותה הדלת שאי אפשר באמת לפתוח בלי מפתח. ובכל זאת, זה הבית שלי… שרון פתח לו בפיג’מת הדוב והשומר פצח בנאום עילג ונרגש שממנו הבנו שלדעתו אסור לנו להיות שם, ובעיקר שבעל הבית עוד רגע יגיע והוא יהיה בצרות. יש לנו החלטה קודמת שלא מתווכחים, מה עוד שלא רצינו לסבך את השומר, שתכלס ישב כמה מטרים מאיתנו כל הלילה ולא שם לב. אולי התמזגנו לו עם האדום של השלטים, או שלא היה אכפת לו עד שבעל הבית… התלבשנו, ארזנו והיינו ליד מוסך הגז בשש בבוקר. אני קופצת מעל שש השעות במוסך, שכללו ביקור אצל האופה מבגדד והרבה סוכר, המולת המוסך וההתנהלות הידידותית אך מאד נינוחה של אנשי הצוות. בשתיים בצהריים מילאנו גז, ועלינו לירושלים.
החניון האורבני הרגיל בו אנחנו חונים בירושלים נראה לנו, אחרי יומיים באזור וחולון, כמו נווה מדבר של שקט. הילדים התחילו להגיע והמטבח החל להוציא מנות טבעוניות ייעודיות לארבעת האנשים שאנחנו הכי אוהבים בעולם.
האביב מביא איתו שוב את השאלה – לאן עכשיו? ועד מתי? יש לנו כמה רעיונות, כמה מחשבות וכמה חלומות שהרשיתי לעצמי לחלום בקול רם ואפרת ניסחה יפה כאן (הזדמנות להכיר עוד בלוגרית נודדת). אני פותחת את לבי לקולות האביב וסקרנית לראות מה נובט ביער הנדודים.
שבת שלום.
מחכים לכם בגעש.