ביום רביעי, אחרי כמעט שבוע בחוות קיש שנקראת גם חוות דרך ארץ, בשכנות אל אמה והאיש שלה בן אבי, נסענו למחנה הנטוש. קצת לפני בורות לוץ על גבול מצרים, ימינה לתוך השממה. ישר לתוך השתוממות הנשמה. אחרי שעוברות את בה”ד 1 מתחיל המדבר לדבר. זאת שפה קדומה ופשוטה. בלי מלים. הטבע כמו שהוא, לעצמו, עם השינויים והתהליכים האיטיים שעוברים עליו. מרחבי גבעות כמו עלי כותרת אינסופיים בצבע חול עדין. מדי פעם הצטברות של פלומה ירוקה במקומות בהם האבנים עצרו את מי השטפונות, ושקט.
אין מחסור בשטחים ישרים ונוחים לחנייה במחנט”ש, כפי שהוא נקרא בשפת אוהבי הכוכבים שמגיעים לכאן לצפות בשמים שלא מושפעים מזיהומי אור. אנחנו הגענו בשולי הירח המלא זכינו רק לחוש את אור הירח על המרחבים, כסוף ובהיר. הקליטה הסלולרית לא היתה משהו, הצלחנו מדי פעם לעלות על איזה גל ולקבל בפעימות הודעות ומיילים. שיחות נקטעו בדיוק ברגעי מתח. עם משיכת בלם היד והפילוס, ארנב שמנמן ביותר קפץ משיח לידנו ומיהר לברוח מאיתנו. זה היה סימן משמח מאד. כלומר, פחות לארנב ויותר לנו, שבעלי חיים מקפצים גורמים לנו לחשוב חיובי. עד מהרה נוסחה החידה של המקום בעזרתו של גוגל ארץ.
המידען ניסה למצוא מידע על הבסיס, על הצורה המוזרה שמזכירה מבוך או מעגלי תבואה או משהו מתוך ספריו של אריך פון דנקן הנערץ. העובדה שהמחנט”ש ששמו היה מחנה שדרית אינו מוזכר בכלל ברשת, הגבירה את החשד שהגענו לאזור 51 הישראלי. בסך הכול אם הייתי צריכה לחפש מקום לעשות בו ניסויים מיסטיים ולדבר עם חייזרים – אני חושבת שזה מקום מתאים. ברגע של גל תקשורת הונחה השאלה לפתחה של חוכמת ההמונים ותוך שעתיים נפתרה החידה למרבית האכזבה.
למחרת בבוקר רצנו אל שני המעגלים לראות מקרוב. אני אומרת ריצה ומתכוונת להליצה (=הליכה/ריצה) שאליה עברתי בשבועות האחרונים, כדרך לשמור על הגב שהתחיל להיאנח בכל פעם שרצתי יותר מדי זמן. מיד כשהתחלנו לרוץ הופיעו שלושה פראים (חמורי פרא) על קו הרכס ורצו במקביל אלינו. נעצרנו להביט והם נעצרו גם והסתדרו בשורה להתבונן בנו. עמדנו שורה מול שורה במרחק שתי גבעות ולטשנו עיניים. כשהמשכנו לרוץ הם הצטרפו וכך ניהלנו שיחה עמוקה מאד על משמעות החיים, העדר, הקהילה והשונות בינינו. הפראים מחבבים מאד את המעגלים ונראה שהם מתייחסים אליהם כאל שירותי הקומפוסט שלהם. הם מפזרים ניצוצות בערימות מסודרות ונראה שהם עושים זאת מאז שהובאו אל המדבר מאיראן ב-1968. דמיינתי התכנסות גדולה של אנשים על המבוך המודרני לטקס הדלקת משואה לאחווה בין המינים והפיכת הניצוצות לאדמה פורייה.
בערב השני הגיע לבקר אותנו יונתן בן עמי, ותיק הישראלים החיים על גלגלים. אחד כזה שעוד זוכר איך הכול היה הרבה יותר טוב בהתחלה ופחות צפוף. אכלנו מרק כתום ואחר כך שקשוקה משובחת וטחינה ירוקה בשני גלים של ארוחת ערב. דיברנו על עניינים משונים שרק עורכים וחיים בדרכים מתעכבים עליהם (רווחים כפולים, רווח לפני פסיק, שפיכות מנוע, מקומות למלא בהם מים). אני הרגשתי שאני יכולה להישאר לתמיד במקום השקט והמבודד הזה, עם הארנב והפראים, אבל רצינו להגיע למפגש השני של היציאה מהמטריקס שאמה ובן אבי מארגנים.
מה שהעלה את השאלה של לחזור. אחד הדברים בדרך הזו היא שלא חוזרים, יש רק הלוך. אין שוב. אבל הפעם עשינו חזור. הרגשנו קצת בלחץ. זה התקשר לשאלה של למה לזוז בכלל. קיבלנו הזמנה מאד נדיבה להישאר בחווה. כולל כביסה, מים, מקום חנייה, שכנים בהזמנה, מצפה רמון המגניבה במרחק שש דקות נסיעה. מה שכמובן העלה את השאלה – אז למה לא להישאר? לפחות עוד קצת… בין החוויה שאולי אנחנו בורחים לבין אנחנו בוחרים לבין אנחנו חרובים… טוב הבנתם, הכול אפשר להפוך וכל האפשרויות נכונות. החלטנו הן על הנסיעה ללוץ והן על השיבה. החזרה היתה נעימה וקלה, ממש כמו להחליק לתוך המקום שלנו ולתוך המרחב הנכון. איזה כיף.
בערב פגשנו עוד אנשים מעניינים, ראינו סרטונים על דמנהור, על נאות סמדר ועל קהילה באלסקה של נפגעי נפש. וביחד עם המאמר הזה על בדידות מ”אלכסון” – התחדדו לי כמה דברים על מה זה קהילה בשבילי ובעיקר על מה היא לא. לא אלאה אותכם, עוד מעט השבת נכנסת. ויש לי ספר חדש לקרוא ומשחק חדש לשחק.
שבת שלום
פוסט מענג
פשוט נפלא
הרגשתי את המדבר מגיע עד אלי בריתמוס המילים, במרווחים.
(וגם הסרט תרם 🙂
תודה, מעניין ומעורר מחשבות