השבוע שהולך אל היום הכי קצר בשנה התחיל בפרידה מירושלים, ביקור באיקאה (מתברר שרק הנרות של איקאה באמת דולקים כמו שצריך וכמה זמן שצריך, וכן, זה עלה לנו גם בארוחה שבדית, קומקום וסיר) והגעה לאשדוד.
קצת קשה להאמין, אבל בנעורי ביליתי הרבה באשדוד. א’, שהיה החבר שלי (וגם של אחרות במקביל…) היה חבר של אלכס שגר בווילה מול הים. בדקתי השבוע והוריו עדיין גרים שם, ממש ממול המקום בו חנינו בלילה הראשון. הטיילת המושקעת עם מתקני הספורט עדיין לא היתה שם, כמובן, וגם לא הרחובות הרחבים שמפרידים בין הבית לים. בזכרוני עמדה הווילה ממש על שפת הים, לבנה ומוארת, שופעת חדרים שבאחד מהם היתה מיטה עם מזרן מים. דורית גרה בשכונה אחרת. לא הצלחתי למצוא אותה על המפה. המשפחה עזבה כבר מזמן לבנימינה ורק שנים מאוחר יותר נודע לי שהם היו הבעלים של מחלבות השומרון. אני זוכרת שיש לרדת בתחנה השנייה, ללכת שמאלה בשכונה ולהגיע לבית עם חצר. אני זוכרת שבמקלחת היה שמפו בריח דובדבנים (עד אז לא ידעתי שיש ריחות לשמפו) ובמקרר את הגבינות הכי טעימות שאכלתי אי פעם. דורית היתה גוזרת לחולצות את הצווארון והשרוולים ורוקמת עליהן בתכי שרשרת. בכל פעם הייתי חוזרת הביתה עם חולצה אחרת. אני לא מצליחה לזכור איך הגעתי לאשדוד מהקיבוץ, ומתי, וכמה פעמים. היינו חבורה של מחפשי דרך והושטנו ידיים זה לזה בקצה ההתבגרות, כשצוקי העולם החלו להציק ולדרוש שנתבגר ונתמסד. איתם האמנתי שיש עולם הרוח, שיש קשרים שהם מעל ומעבר לזמן, שאין מפגשים מקריים, שיש סיבה למה אנחנו כאן, שיש דרך ואנחנו משרתיה.
רוב חברי החבורה הזו חזרו בתשובה כשהיינו בני 19. א’ הפך לרב ידוע והוא ממשיך לכתוב, אלכס ודורית התחתנו זה עם זו ועברו לקהילה חרדית בגליל. אני נטשתי את הרוח ובחרתי להתמסד, ללכת לצבא, להתחתן, ללמוד מקצוע, ללדת ילד. בשנים הראשונות עוד ניסינו לקיים את הקשרים ואז ויתרנו. אשדוד שמצאתי עכשיו היתה ריקה מהקסם הישן. לא הצלחתי להתחבר לסורק ההוא, זה שהופעל לראשונה נעורי ומצא בדייקנות את ה”חבורה”. כל הלילה הגיעו מכוניות לחוף, בחלקן נשארו הנוסעים לשבת ושמעו מוזיקה מחרישת אוזניים, אחרים יצאו והלכו לאנשהו. רק בין ארבע לחמש בבוקר השתררה דממה. למחרת חיפשנו מים. הברזיות בחופים נסגרו ולמרות שמקורות יודעי דבר גילו לנו איפה כנראה פותחים את השיבר, לא הצלחנו למצוא. יצאנו למסע חיפוש מים, כמו אברהם אבינו, למצוא את הבאר שלנו. בית הקברות היה גדוש אדם, תחנות הדלק החמיצו פנים ובאחת שכבר נעתרו לנו, הברז התגלה כלא מתחבר. מילאנו דלק והתבאסנו. בשלב הזה היה ברור לי שצריך להפעיל את כוחות הקסם. די לשבת כמו נסיכה על העדשה ולחכות שהוא יעשה את כל הדברים… חזרנו לחוף והלכתי לבקש מים מאנשי המרינה הסמוכה. זה היה ממש ממש קל. והצינור שלהם היה עם לחץ מים כזה שתוך פחות מעשר דקות כבר היינו מלאים.
ועכשיו צריך לספר על הלילה האחרון באשדוד. ועל הפחד שלי מרוחות חזקות. פחד מטפורי ואמיתי שהרוח תעיף את הבית, שהבית ייפול. נכון, כבר שמעתי את ההסבר שכשהמשאית נוסעת היא מתמודדת עם רוח חזקה יותר. וכבר עברנו לילה או שניים של רוחות חזקות, אבל באישון לילה, כשהמשאית מטלטלת, היה נראה לי שזה הסברים שהם תירוצים שהם הדחקה שהם סיבות להמשיך לישון. כמו בסרטים ההם שאת יודעת שבחשכה מסתתר הרוצח או שעוד רגע מאחורה הוא יהלום בך, ובכל זאת את נכנסת הביתה. ככה הרגשתי עם הרוח, שבאה מהים במהירות של 50 קשר (מהירות של קשר זה פואטי למדי) והתנפלה על המשאית שלנו, במה שאני דמיינתי כרעבתנות של חיית טרף. לא ישנתי. הערתי גם את ההיגיון שישן לצידי. לצערי הייתי נבזית אליו, כמו בכל פעם שאני מאד פוחדת. אחר כך הרגעתי את עצמי בנשימות עמוקות ובתפילת השלווה ובכל זאת נשאר בתוכי קול שעם כל טלטול אמר – די. די. מספיק.
בארבע בבוקר הגשם הגיע והרוח נחלשה. התעטפתי בפוך מעל הראש וחיפשתי דירות יד 2 באשדוד ובסביבה. משהו שאני עושה בכל פעם שאנחנו מגיעים למקום חדש, בודקת מחירים, את השוק, משתעשעת ברעיון ההפוגה. הזכרתי לעצמי שה-21 בדצמבר הוא היום הכי קצר, כלומר הלילה הכי ארוך, ושכמו לכל בני האדם, גם אלי מביאים איתם החושך, הרוח, הקור והגשם – עגמומיות, שאלות על מהות החיים ובעיקר על אי מהותם. הזכרתי לעצמי לא לבכות ולהדליק נר. ואת מה שכתוב ליד כל שער ראוי לשמו – יש להדליק את האור הפנימי. ונסענו לאשקלון להסתובב עם הפלשתים.
שבת שלום
מוזמנים בשמחה לסבלט את ביתי החדש שבטבעון. נוסעת מ-8.1 ועד 15.2. להודו.
שבת שלום אשה יקרה.
מאד אוהבת לקרוא את הפוסטים שלך