השבוע חוויתי את זמזום האביב. זה דבר אחד לראות את הדבורים והחרקים השונים עושים את עבודת האהבה של הטבע בין החרדלים, הפרגים, החרציות, כלילי החורש, פריחת האלונים, עיני התכלת והכלניות (רואה? מרוב סוגים כבר שכחתי והתרחקתי מהתחלת המשפט) ודבר אחר לחוות את זה על בשרי. כלומר, להיות הפרח או הדבורה או הזמזום עצמו.
כל זה קשור להגעה לטבעון. ולעמק יזרעאל. כתבה לי חברה בוואטסאפ: חושבת עליך הרבה בימים האחרונים… וזה היה ברור – היא חשה שנכנסתי בשערי ההומלנד שלי, המקום שבו הייתי, לפחות בעיני עצמי, מעין מלכה, עם זהות מוגדרת ואינסוף קשרים. הנה תיאור של בוקר אחד השבוע: הלכתי עם חברתי הטובה, שמול ביתה אנחנו חונים, למקום השראה. זה מקום חדש ומגניב במיוחד שנפתח באלוני אבא. הקונספט הוא בית קפה קטן, חנות של דברים יפים שרובם נעשים על ידי אומנים ואומניות. מעל החנות יש חללי עבודה לאמנים, מרפסת שאפשר לנוח בה ולהביט על העיימק, ובאמת להתחבר להשראה. בחנות, שאת המוכרת שלה פגשתי לראשונה כשלמדה אצלי, פגשתי את מירב שהביאה עוד מההדפסים היפים שלה. אנחנו מכירות, לא רק מזה שהיינו אימהות באותה כיתה, אלא גם מעבודה משותפת. עוד אני המומת מפגשים, הכרתי את שירלי בעלת המקום, עשינו קצת ביזנס (ועכשיו אפשר לרכוש ספרים של הוצאת אדמה – בחנות שלה), רכשנו דברים מהממים, שתינו קפה והתעופפתי כמו דבורה חרוצה הביתה, רק כדי להמשיך ולפגוש עוד ועוד אנשים מוכרים ואהובים (בדרך כלל ממין נקבה) – תלמידות, כותבות, חברות ואפילו מישהי שעצרה לידי עם הרכב ואמרה שאנחנו לא מכירות – אבל היא קוראת את הבלוג שלי. אז איילה, אם את קוראת את זה, תדעי שזה שנעצרת בכיכר יזרעאל, בדיוק כשהלכתי נוגה ומהורהרת ואפילו כואבת – על החוויה של העזיבה והגלות מהמקום שאליו אני שייכת – אז זה שטרחת ואמרת את מה שאמרת, החזיר לי בבת אחת תחושה שלא משנה איפה אני – אני עדיין מחוברת וקשורה ומשמעותית. ותודה.
בעודי יושבת למחרת בפגישה בקפה לואיז (שהוא מעין כוורת שאליה מתנקזות דבורים מוכרות), עם הנייד מכובה, דנה בענייני הלב והממלכה הבאמת אבודה והאם ואיך אפשר להמשיך הלאה ולהיות בקשר שאינו סביב נחלה משותפת, הדלקתי את הנייד, מתוך התמכרות שאני-יכולה-להפסיק-בכל-רגע – וגיליתי 20 הודעות וואטסאפ ממתינות. אני יודעת שאולי יש לי תדמית של אישה עסוקה, אבל אני לא עושה קבוצות וואטסאפ כמעט, אז זה היה מאד חריג עבורי לראות את כל הנקודות הירוקות האלו. הרגשתי כמו חרצית נוטפת עסיס שנחיל דבורים מזמזם סביבה. הרגשה מחרמנת-מלחיצה. הגל הזה המשיך עד הערב המאוחר. מן העבר ומן ההווה ומן העתיד. קח אותי לאיזה יער, ביקשתי מאהובי, לחוף ים נטוש – אני בקושי עומדת בקצב. אז תעופי, הוא הציע. נפנפתי מהר יותר בכנפיים שעשויות מחומר שקוף שמאפשר לשכוח. השכחה היא מה שמאפשר לסיים פגישה, של דקה, של שעה, של עשר שנים, של חיים שלמים – ולהמשיך הלאה בקלילות, בלי להיצמד – לעבר הפרח הבא.
הבוקר התבשרתי שדוד מאירי נפטר. דמעות מילאו את עיני והוצפתי צער. נפגשתי עם דוד בשנות ירושלים שלי, כשעזרתי לו לכתוב את ספרו הביוגרפי. דוד היה יושב במקום הקבוע שלו – כורסא נוחה – אני ישבתי על הספה לידו ויחד עברנו על הטקסטים שנכתבו על דפים חלקים בכתב ידו הרהוט. ככה התוודעתי לירושלים במצור, לפנתרים השחורים, לפעילות של דוד לאורך השנים לחלש, לדל, לרעב ולהומלס. לדוד היה אכפת. כמעט באותה מידה שרצה לספר את סיפורו, רצה והתעניין לשמוע את הסיפור שלי, ובעצם – בכך התעניין הרבה יותר. מכל מיני סיבות הספר לא הושלם, והיום התבשרתי, ביחד עם בשורת המוות, שהספר יוצא לאור. סיפור של איש ושל דור ושל היכולת לפעול בעולם באופן מייטיב. אני מקווה שעולמות הרוח מערסלים אותו באהבה וחסד.
ומילה אחרונה על בחירה. הפועל לבחור צץ פתאום בשבוע האחרון, כמו השמש מבעד לעננים. כמעט תמיד בנימה של ביקורת או טרוניה או הצעה לשיפור. ובתוכו ההנחה שיש לנו חופש בחירה, ושכל מה שאנחנו עושות – כולל הגלוטן, הסוכר, התפרצויות הזעם, העשייה, אי העשייה – הן בחירות שלנו. אני מטילה ספק ברצון החופשי האנושי. נראה לי שברוב המקרים הבחירות שלנו נעשות ממקום לא מודע ולא חופשי. יש פיסה קטנה של אפשרות בחירה, אי שם בקצה התודעה, וגם היא מהבהבת.
נועה אהובה שכמוך.
קוראת באדיקות שוקקת כל מה שיוצא תחת ידך ומגיע אליי.
מבקשת לעצמי את היכולות המופלאות לכתוב את עצמי כמוך/(כמוני).
ומתפעלת ממש משליטתך ברזי הטכנולוגיה!!
קדה לך!
הלוואי גם אני אפגוש אותך בפתאומיות באיזה פריחה או קרחת יער מזמזמת.. שבתשלום ♥️
אח, בעמוד כתיבה אחד את מצליחה להעביר אותי דרך מסננת שלמה של רגשות.
כתיבה נהדרת.
במיוחד נתקעתי על האמביוולנטיות של ההתקרקעות שמעסיקה אותי מאז ומעולם – הרצון לשייכות, למצוא את המקום שלי, אל מול האינטנסיביות של המפגשים הקרובים והשגרה המשכיחה.
היטבת לתאר עולם בו אנשים עולים ויורדים מהרכבת, באים והולכים, עונות השנה, ואין לנו מושג.
אח, בעמוד כתיבה אחד את מצליחה להעביר אותי דרך מסננת שלמה של רגשות.
כתיבה נהדרת.
במיוחד נתקעתי על האמביוולנטיות של ההתקרקעות שמעסיקה אותי מאז ומעולם – הרצון לשייכות, למצוא את המקום שלי, אל מול האינטנסיביות של המפגשים הקרובים והשגרה המשכיחה.
היטבת לתאר עולם בו אנשים עולים ויורדים מהרכבת, באים והולכים, עונות השנה, ואין לנו מושג.