כבר יומיים שממש קר בדרום החם. כבר יומיים שתיבת נוח שלנו ניצבת באמצע המדבר הגדול, סגורה ומסוגרת מפני הרוח והגשם. הטעינה מספיקה להפעלת מכשירי החשמל הבסיסיים,אבל אין מה לדבר על מים חמים. גם מצב הגז במיכל לא ברור, ולנקודת החלפת המכלים הבאה נגיע רק ביום ראשון. אז חוסכים בחימום. מצד שני, אין מה לדבר על ריצה. או על זיעה. מתלבשים חם. בקבוק חם על הגב או על הברכיים, ושותים תה.
המדבר מגיב לגשם במהירות. בהיפתחות מהירה. האדמה היבשה, הבתולית, מתכסה בפרווה ירוקה ובפרחים צבעוניים. הלב נכמר ונפתח למראה פרחים במדבר. גם בתנאים הכי קשים, בחיים הקצרים והלא בטוחים שיש להם כאן, בפיסת האדמה שתפסו, מאחורי הסלע ששומר על קצת מים שיאפשרו חיים. למראה הפרחים שזוקרים את עלי הכותרת שלהם בלי בושה ובלי חשבון – אני מתמלאת שוב תקווה, גם לי וגם לחברי האנושיים. הצבעים שלנו חשובים, גם אם יש עוד הרבה כמונו, גם אם זה דורש מאמץ להיפתח, גם אם זה רק לזמן מה. נכון, קר, לפעמים עוין, יש מצבי קיצון של יותר מדי ופחות מדי. ויש זמן לפרוח וזמן לנבול. זמן להיפתח ולהתרחב וזמן להיסגר ולהתכווץ. ולא תמיד ברור מה נכון לעשות. הפרחים אומרים לי שבכל זאת אני כן יודעת. וזה קל. זה טבעי.
ביום ראשון ניפרד מהדרום שבו בילינו שלושה חודשים. עונה. ונתחיל להצפין. ירושלים. ואז לצפון הילידי שלנו: מענית, משמר העמק, טבעון. עונה חדשה מתחילה והדרום, למרות פניו הקרירות עכשיו, היה טוב אלינו. על המרחבים, הראות, הצמצום, החשיפות והשקט. התאהבתי בו והוא גילה לי משהו מקסמיו.
בשבוע שעבר היינו בווינה. קפצנו דרך שדה התעופה עובדה לחו”ל. השארנו את המשאית במגרש החנייה, נעולה וסגורה, הלכנו מאתיים מטר ותוך פחות משעה היינו במטוס (הדרך חזרה ארכה שליש מהזמן הזה). התרגשנו מאד מהספונטניות שלנו שהיתה מגובה במחירי רצפה עד שהרשינו לעצמנו מזוודה! בעיני רוחי ראיתי בעיקר בתי קפה קטנים עם שוקו ועוגות, וחדר עם נוף ואמבטיה. כל זה היה, והיתה גם הסתערות של העיר והאינטנסיביות שלה. והליכה אינסופית ברחובות קטנים וגדולים עם המון אנשים אחרים, חלונות ראווה, מוזיאונים שאחרי שלוש תמונות בערך אני רק רוצה לשבת מול אחת מהן ודי. הכול היה יותר מדי. כמו העוגות – עשיר בקלוריות, טעים, מתוק ומשהו שצריך הרבה זמן כדי לעכל.
קרו לנו ופגשנו כל כך הרבה דברים שאין ברירה אלא להניח לרובם להישכח ולהאגר במחסני הגוף האתרי והלא מודע (תלוי אם אתה פרויד או שטיינר….) שני סיפורים קשורים ולא קשורים אני לוקחת איתי. לפני כמה שנים הייתי בוינה עם אבא ובין היתר ביקרנו במוזיאון הונדרטוואסר . זו היתה בשבילי חוויה מרגשת. התחברתי אל האמן הזה, אל הצבעוניות, אל המחשבה המקורית. רציתי לבנות לי בית כמו שהוא תכנן ולגור בכפר שהוא תכנן, עם עשב על הגג ועם קווים מעוגלים. הפעם ביקרנו אותו בשתי פעמים. ביום הראשון הגענו למתחם של חנויות ממול הבית שעיצב. מלא מזכרות תיירים וקשקושים. בשירותים השמיעו הרצאה על שפכים וזיהום, ואני השתנתי והייתי גאה שאנחנו עושים קומפוסט. לא הספקנו להגיע למוזיאון. ולכן חזרנו אליו למחרת. ושוב התרגשתי, הפעם עד דמעות כמעט מהיופי והצבעוניות והטקסטים של פרידנסרייך הונדרטוואסר. הרגשתי שככה צריך להתייחס לטבע ולעולם – לברוא אותו מחדש ביופי.
תקראו מה הוא כתב, למשל, כאן על הספירלה שהיא הסמל לחיים ומוות (הספירלה מראה את החיים ומוות בשני הכיוונים).
אחרי שוקו ועוגה בבית הקפה, רציתי לקנות לי מזכרת. משהו קטן שיהיה בו את המשפטים החשובים שאמר, לצד כמה ציורים. לא מצאתי משהו כזה. התפשרתי על משהו באמצע. שרון הסתובב אחרי עם התיקים, המעילים והצעיפים. כן, זה קטע כזה של סרבול כשבחוץ קר ובפנים חם. והיה שם איזה רגע שממש קשה לי להסביר שהכול היה יותר מדי. המעילים, הצבעים, המחשבות והיצירה של אמן וגאון, ה”מה לקנות?” שמייצג את מה לקחת איתי מכל השפע הזה, לצד ה”מה נעשה עכשיו?” (היינו בדרך לפגוש את בן אחותי שגר בווינה, ואז עוד מוזיאון ועוד מפגש עם בת דודה אחרת ואז מסעדה וזה היה היום השלישי והיום המלא האחרון) והרגשתי שמשהו לא בסדר. תחושה כזו שאני לא נוכחת, שראשי סחרחר, שאני רק רוצה לבכות. ובדרך החוצה שרון לא מצא את הצעיף וניגש למלתחה – הם דוחפים את הצעיפים לשרוולי המעיל, שתדעו – וכשאיש המלתחה הסביר את הקונספט הגיעה המוכרת והתברר ששכחנו את השקית שהיה בה מה שכן הצלחתי לקנות – ככה שכל העומס הזה התגשם בצורה של איבוד ובלבול ושמיטה.
תחושת היותר מדי המשיכה, גם אחרי מנוחה קצרה בחדר ויציאה מהירה לפגישה עם בת הדודה שצצה פתאום וגם במוזיאון האחד-יותר-מדי והתפוצצה ברגע אחד כששרון הפקיד שוב את המעילים בלוקרים של המוזיאון ואמר שהוא לא מוצא את המפתח של בית המשאית. התיישבתי על ספסל בכניסה למוזיאון. חיפשנו שוב בכל הכיסים של כל התיקים והמעילים והבגדים. שיחזרנו תנועות. ואז, כשהבנו שהוא באמת אבוד – ניסינו לחשוב על פתרונות. הלכנו לשני כיוונים – הראשון: איך נכנס למשאית, שרק בתוכה יש מפתח חלופי; והשני: איפה המפתח יכול להיות ואיך נגיע אליו לפני הטיסה בבוקר. שני הכיוונים לא היו מבטיחים במיוחד. הטיסה יצאה בצהריים ולא היה נראה שנצליח להגיע גם למוזיאון הונדרטוואסר שבו שיערנו שהמפתח נפל וגם לטיסה. הכיוון של לעלות על סולם, ששרון ייכנס מבעד לחלון הקטן או שנשבור חלון – היה די קלוש. את הדלת אי אפשר לפרוץ. זה מנעול תלייה שמנמן בתוך מתקן חסין פריצה. בין לבין נפלתי לתוך מצברוח שלילי. לא התחשק לי כלום. אפילו לא לזוז. הייתי האישה שעברה את כל המשברים ושרדה רק כדי ליפול בגלל מפתח. שום פרופורציות. יצאנו מהמוזיאון לתוך הערב הקר ואיכשהו שם באוויר הקר, כשהיה ברור לי שאני בסרט משונה, ויד ביד עם אהובי – דיברנו על מה שבאמת קורה לנו. על הקשבה, על לעצור, על להאמין ולתת אמון. על מה שנינו צריכים ויכולים לתת זה לזו. ופתאום הרגשתי שיש אוויר, שגם אם אין מפתח – יש מפתח ללב. קלישאה כל כך. אבל חזרתי לגוף, הרגשתי רעבה שוב והלכנו למבשלת הבירה השמחה שאליה הזמנו מקום מראש לחגוג את סיום החופשה. והיה כיף, ושמחתי והרגשתי שאני סוף סוף מבינה איך להיות בעיר ובחוץ. וביחד. ועם עצמי. חזרנו לחדר המלון, וברור מה קרה – המפתח היה בתוך השקית של הקניות. תלוי על אוזן של שקית עוגיות.
עשיתי אמבטייה עם כדור סבון מתפוצץ והרגשתי מאושרת.
רגע לפני השבת – אני מזמינה אותך לקרוא על האירוע שאני בין מארגניו להיכרות עם מרים המגדלית. ולהשתתף בהגרלת פורים משמחת של הספר “סודות הלידה” החדש של ציפי מונט. כאן.
קראתי בשקיקה. מצאתי שפע חוויות בכתיבה שלך- ובלי עומס.
מתח. הומור. סקרנות. חקירה. ויזואליות. פואטיקה. ריחות. צבעים. צורות. עצב עמוק. שמחת חיים. גילויים. תובנות. ארציות. ריחוף. וכל מה שלא ציינתי ומופיע. נהניתי שלא צריך לבחור מתוך השפע ויש מקום להכל. תודה נעה על שפע הנתינה?