כבר הרבה מאד זמן שלא היינו בירושלים, ובוודאי שלא חנינו במקום אחד 10 ימים. שמחתי לגלות שחרדת הפקחים שלי נרגעה. יכול להיות שבזכות מרחבי הדרום ורוח הדרום שמנשבת בחופשיות, ואולי בזכותו של שומר מגרש החנייה בחצי חינם שהעיף אותנו ותרגל את המערכת החיסונית שלי. בכל מקרה, הגענו למגרש החנייה ביום שלישי, עולים את כביש 1 בצהריים, לתוך עננה שחורה משחור של מערכת חורפית שששה לקראתנו ושטפה את האבק שהותירו סופות החול הדרומיות על קולטי השמש. התמקמנו בנוחות במגרש “שלנו”.
יש כאן אי אילו קוראות חדשות. ברוכות הבאות! תמיד מוזמנות להגיב, פה או במייל. לספר על עצמכן ולהרגיש במגרש שלכן. המגרש שלנו בירושלים התגלה במקרה. הוא לא משהו שמופיע על המפה ובעיר הצפופה והבלתי אפשרית הזו הוא סוג של נס. הוא גם במרחק שתי דקות הליכה מהדירה של הילדה הקטנה. היא היתה בימים אחרונים של חופשת סמסטר, האמצעי זכה בפרס ראשון בתחרות צילום – כרטיס טיסה לפריז, והגדול ואשתו ייצרו שוקולד פנדה בלי הפסקה. בין לבין מילאתי משימות אימהיות מגוונות – עם הקטנה זה כלל סידור הארון, ניקיונות (במשאית זה לוקח שתי דקות), צביעת שיער ושיחות על החיים. עם האמצעי – שיחות על מה לעשות בפריז (הפעם האחרונה שהייתי שם היתה לפני 16 שנה), מה לעשות בכלל וארוחות בשריות. עם הגדול ואשתו – היו כמה וכמה ארוחות ערב חמות, טעינת טלפונים חכמים והעלאת זיכרונות מהתקופה שבה הגדול היה קטן ולנו היה עסק משותף והוא עבד אצלנו בלי לקבל משכורת, אם כי הוא תמיד מזכיר שאנחנו דווקא חייבים לו זמן. אני כבר לא זוכרת בדיוק איך נוצר החוב המתמשך הזה, כנראה מהרבה אחר כך ועוד רגע, שהוא חיבר וליקט.
ביום ראשון בבוקר, אחרי שבת רגועה ושינה עריבה, קמתי ונתפס לי הגב. לא כאב הגב הרגיל והמוכר, זה שקצת בננות פלדנקרייז מסדרות אותו – איזה שריר תת צלעתי מצד ימין החליט להתכווץ ולסגור עניין. לכי תעמדי כשצד אחד שלך התקצר בהרבה. זה לוקח כמה ימים להשלים עם גב תפוס. בשכיבה הכול בסדר, וגם בישיבה. רק עמידה, והליכה. תרגלתי הליכות לסופר ולמרכז בקרית יובל כמו שאהיה בעוד עשרים שנה, כפופה ולא יציבה. אחרי יומיים נזכרתי שבשכונה גרה רפלקסולוגית שפעם הלכתי אליה. רות שדה שמה. קבעתי איתה פגישה והיא קיבלה אותי. יש לה ידיים מדהימות והיא עיסתה את כפות הרגליים ואחר כך את הגב עד שהעלה עשן. היא אמרה שזה נראה כמו מכת קור. כלומר מין שפעת כזו של הגב. את התיאוריות שלי על צד ימין וגב ותמיכה היא פטרה בניד ראש, וגם אמרה שעליתי במשקל מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. ההערה הזו שלחה מכת קור ללב שלי. אולי רק נשים רזות יכולות לחשוב שנשים שמנות לא שמות לב למשקל שלהן. יש קשר בין המלים תפוס לתקוע. שניהם עוצרים תנועה והתקדמות. התלבטתי אם אני תפוסה או תקועה. ומה לעשות. הדחף המרכזי שלי הוא לזוז. לעשות משהו. כל דבר. ולפעמים זה אימפולסיבי קצת. החלטתי לנסות גישה הפוכה ולהרשות לעצמי להיות תפוסה או תקועה. מה שגרר אחריו שעות רבות של רביצה במיטה, על ערימת כריות ועם בקבוק חם.
כבר למחרת הרגשתי שיפור ניכר. ונהניתי כל כך מהרביצה והעבודה במיטה שהחלטתי שאני פותחת משרד נוסף. הכאב התפוגג בדיוק כשיצאנו את העיר – ביום חמישי בצהריים. בתוך עננה של ערפל וגשם שליוותה אותנו בירידה מהעיר, לתוך מגרש החנייה של שופרסל ברמלה (פעם שנייה שם, החנייה הכי טובה למשאיות בית היא מצד ימין למטה). הגשם הפסיק לרדת כשהגענו לחצר של הילה שרעף גלסר במושב ניר צבי. זו הפעם השלישית שלי בגן העדן הידידותי הזה. הטווסים צווחו בבהלה ושמחה למראה הטווסית האדומה שהגיעה. הם בדיוק בתקופת החיזור! מילאנו מים ופתחנו את הלב.
רגע לפני שבת… פינת ההודעה הקטנה
מפגש היכרות עם דמותה של מרים המגדלית יתקיים ב-30.4.2019 במגדלא. זו התוכנית:
9:00 התכנסות ומפגש עם סלין וטל. 11:00 – מפגש עם טון ואן דר קרון והסיפור האזוטרי של מרים 13:00 – ארוחת צהריים משותפת 14:00 – הליכה מדיטטיבית ומעגל שיתוף מהלב. כל הפרטים כאן.
השבוע יוצא לאור ספרה של מירב שני ישראלי – עיר ואם. רומן על שתי נשים, בנות תקופות שונות שחייהן סובבים סביב דת האלה. הספר יוצא לאור בדיוק ביום השוויון האביבי, סימן למזל ולברכת האלה. בואו לקרוא עליו.
אהבתי: כנראה מהרבה אחר כך ועוד רגע, שהוא חיבר וליקט.
מצחיק. יכולתי לפגוש אותך במקרה במרכז קריית יובל, שזה מקום שאני לא מעט מבקרת בו. אשמח להיות רשומה לבלוג. שבוע מבורך.
איזה כייף ועונג שחניתם בגן העדן שלנו❤️את והמשאית ושרון מביאים איתכם את רוחות התנועה ו חשק להיות נוכחים בהווה???