רק אחרי שעשינו הבוקר את הירידה המרהיבה מנאות סמדר לערבה (יש מקום שבו עוברים את הצוק והערבה נפרשת, כמו מקום בתוך הנפש) וחנינו ליד יטבתה, נפתח סוף סוף בית החזה שלי ונכנסה נשימה עמוקה. חזרתי להרגיש את עצמי. כלומר, אני בתהליך חזרה אלי. זה ייקח קצת זמן. בחיי שאני לא יכולה להתארח יותר בזמן הקרוב. להיכנס לתוך מרחבים קהילתיים, לפגוש רוחות קהילה עם כל מה שיש להן. אני רוצה לחזור אל האנונימיות המבורכת של הטבע שנותן ולא רוצה דבר בחזרה.
השבוע בנאות סמדר היה שבוע מעניין, מרחיב ומכווץ נפש, דחוס, טריגרי ברמות-על ואני מודה על כל רגע שהיה בו. אולטרסאונד ליחסים עם עצמי ועם הסביבה. מה לא היה שם? אני והגוף, אני ובן הזוג, אני והאנשים בקהילה שמסביב, אני ורוח הקהילה שבה חניתי, אני והילדים, אני וחברה, אני וקרובי משפחה, אני ומפגשים על הדרך. גם כשישבתי לבדי במשאית הרגשתי את כל אלו מתנחשלים לעברי ודורשים תשובה – כמו אומרים: שלום נועה, מה קורה?
זו הפעם השנייה שאנחנו מתארחים בנאות סמדר. מאחורי המגורון של קרוב משפחתנו וחברתו לחיים. כבר בשער של הישוב, לבן וברבורי וסגור, הרגשתי שילוב של התרגשות והתנגדות. הצורך לבקש שיפתחו את השער היה יותר ממשהו בטחוני או ביורוקרטי. היה בו משהו שאמר לי שזה שער שלא נפתח לכל אחד. וזה הצית את ההתנגדות שלי. שמחתי שיש לנו הזמנה ומישהו שיפתח לנו את השער (הוא היה צריך לעשות את זה פעמיים, כי השער נפתח ונסגר כל כך מהר, כמו אומר, תזדרזו, זה רק לרגע קצר ורק לכם, אי אפשר לתפוס טרמפ על מישהו שכבר פתחו לו). הגענו בשעת אחרי הצהריים, בדיוק לתה ושקיעה מרהיבה. אחר כך ירדה עלי עננה שהתבטאה דרך השאלה – האם ללכת לאכול ארוחת בוקר בחדר האוכל או לא. אני מודה שהיו עוד עניינים ברקע. שאלות פנימיות שגרמו לי להיות חשופה יותר ל”רעלים” ולאנרגיות של אנשים אחרים. בכל זאת הלכתי לאכול. זה היה קשוח. לא ידעתי מה לאכול קודם, סלט או דייסה? לחם או ביצה? שמתי לב למה אלו שישבו לידי עשו. לקצב שהם אכלו – וזה בלבל אותי. מאוחר יותר תגיד לי חברתי, תושבת המקום, שהרבה אנשים עוברים כל מיני דברים מול האכילה המשותפת הזו. יש ימים שזה זורם, יש ימים שזה נתקע וזה חלק ממה שהם מבקשים לחקור ולהבין.
החלטתי לקחת הפסקה ולא הלכתי לאכול בימים הבאים. נשמתי, כתבתי, ציירתי וחיכיתי. יצא שזו גם תקופה של פחות עבודה. הלכתי לאגם ומסביבו. רצתי למתחם האירוח שבו הזמנו חדרים לסוף השבוע לכל המשפחה, ביקרתי שוב בארמון של בית האומנויות שמשלב ידע אזוטרי ופנטזיות דיסנילנד עם פנטזיות סרט כחול מיסטיות. הקפנו את הישוב ולאט לאט הלכתי ונרגעתי עד שיכולתי להציץ בסקרנות מעבר לכתף של ישות הקהילה, לנסות לראות מה היא רואה.
אחר כך היו יומיים כמעט מושלמים. משהו התחבר, נפתח, הבנתי יותר במה מדובר. איך הרבה מההתרשמויות שלי הן אוטומטיות, מותנות, לא מודעות וקשורות לחיווטים ישנים. ואיך באמת אפשר להכיר אנשים רק אם עובדים יחד, יוצאים מאזורי הנוחות ולומדים לדבר. אמרתי לעצמי שבפעם הבאה אני רוצה לחוות יותר, להתנדב, לעבוד, להבין מבפנים. זה לא מקום להיות בו אורחת שיושבת במשאית ועובדת בעבודה שלה ורק הולכת לאכול מדי פעם. ביומיים המושלמים פגשנו בין היתר את אפרת וניר ושלושת ילדיהם שעושים מסע משלהם במשאית בית. אנחנו מנסים להיפגש כבר די הרבה זמן, וכל פעם מתפספס לנו. הפעם הם עלו מאילת ונפגשנו ליד פונדק נאות סמדר בצומת שזפון. שתינו קפה ולימונדה שהכינו הילדים, ודיברנו על החיים. למחרת הם באו לבקר אותנו. רוב אותו יום אני הייתי בגן העדן הסודי. ממש רגע לפני שהרמנו עוגן המפגש עם רינה ספרא, החברה שלי, הצליח להתרומם. כבר חשבתי שזה לא יקרה וכשזה קרה זה היה מרגש ומסעיר. רינה לקחה אותי למסע, קודם כל דרך השיחות על החיים, על מערכת העצבים, על מה אנחנו יודעות ומה לא, ואחר כך – לבוסתן. התברר שמהאגם, שהוא סודי לא פחות, יוצא שביל לבוסתן שיש בו בריכות שכשוך ופינות מרהיבות. מראה היופי הזה שכולו עבודת כפיים של בני אדם שבאו לשממה ואשכרה מרפאים אותה ומפריחים אותה במו ידיהם, בדרך כל כך ייחודית ומלאת יצירתיות – גרם לי כמעט לבכות מהתרגשות. מה זה חשוב ששותקים בארוחות ואוכלים את אותו האוכל כל הזמן, אם אנשים יכולים ליצור יופי כזה, שלא רק שהוא לא על חשבון האדמה, הוא גם מיטיב איתה ומשלים אותה?
אחר כך הגיעו הילדים. שלנו. הם עשו את כל הדרך הארוכה מירושלים עד אלינו. הלב שלי התמלא, נרגע, שמחתי להיות בבית אחד איתם, לאכול ביחד שפע אוכל במלא ארוחות ונמון פחמימות, לראות יחד סרט כמו בימים הטובים, עם בירות ופופקורן ופיצוחים. לשמוע מה שלום כל אחד ולנסות כמיטב יכולתי להיות שם בשבילם. זה היה קצר מדי, כרגיל, ומעורר מחשבות – איך יוצרים משפחה? איך שומרים על קשר כשאנחנו רחוקים כל כך? כשאין בית פיזי לבוא אליו? מה זו המשפחה הזו של האנשים הגדולים האלה ומה היא יודעת לעשות? מה מיוחד בה?
ועוד משהו שיצא מהשבוע הזה – למדנו כמה זולות הטיסות מעובדה. אשכרה יש טיסות ב-17 דולר כיוון ללונדון למשל. התחלנו לחפש יעדים ובכל פעם עצרנו על וינה. ההיימלנד של אבא שלי. אולי נטוס כבר מיד אחרי שהילדים נוסעים? הרי אנחנו במרחק 10 דקות נסיעה מהשדה? הרעיון היה מלהיב ומלחיץ. ישנו עליו עוד לילה והבנו שאנחנו ספונטניים אבל גם צריכים זמן. הזמנו כרטיסים לאחרי אילת וכך יוצא שבדרך חזרה מהדרום אנחנו עוברים לארבעה לילות בווינה. אם היית ויש לך המלצות משמעותיות – זה הזמן לשתף ולא להתבייש. במוזיאון של הונדרטוואסר אני חייבת להיות שוב. זה ברור. מה עוד?
מעניין. אף פעם לא ידעתי שיש אירוח בנאות סמדר. חשבתי תמיד שזו מין קהילה סגורה כזו שאי אפשר ממש להיות בה.
יש משהו פאלי במבנה הזה, כשרואים אותו מהכביש. באמת קצת דיסנילנד למבוגרים…
והטיסות מעובדה- באמת?
אם זה לא היה בצד השני של המדינה ממני. אם היתה רכבת לשם כמו לבן גוריון, בטח המחיר היה עולה. הזמנתי כרטיס ב680 דולר ללונדון. אז 17 דולר… ואו! מחיר מטורף לטובה.
וינה, לא זוכרת ממנה כלום. הייתי לפני שנים עם סבא וסבתא שלי.אני בטוחה שתמצאו את ההתרגשויות שלכם. ותכיני יומן ויזואלי מהחוויות.
שבוע טוב לך
פתאום מבינה, המילים האלה שכתבת על אנשי נאות סמדר, כמה הן מתאימות גם להונדרטוואסר”ליצור יופי כזה, שלא רק שהוא לא על חשבון האדמה, הוא גם מיטיב איתה ומשלים אותה…” כמה מרגש המוזיאון שלו בוינה. כייף לכם. גם מוזיאון אלברטינה הוא חוויה, אמנם מיינסטרימי לגמרי ובכל זאת. תהנו!
אתם כמו בדלעת המופלאה…
זורמים את הבית שלכם בקלילות קשובה, הופ לוינה…
מזתומרת? הקפה של צוויג, הבורגיתיאתר, והבניין שגר בו בטהובן לפני שניה בעולם של אתמול!
המסע הפנימי שאת מתארת, ששלוב בחיצוני, כל כך מרתק ומעורר הזדהות והשראה.. ממש התרגשתי לקרוא.
נילס הולגרסון ואנוכי מודים לכם על סיפורי מסעותיכם המרתקים ברחבי הארץ והעולם.
והממ… מעולם לא הייתי בווינה, אבל נראה לי חובה לנסות את הקרמשניט האורגינל.
יפעת