זה כנראה השבוע האחרון שאנחנו מדלגים ככה. מנוןה איתן לעפולה, ליקנעם, לטבעון, לאלונים, להרדוף, לקרית ביאליק, למענית, לגבעתיים, לירושלים.

ממחר, כך אומר היומן והלב – אנחנו מאטים את הקצב. מדלגים בצעדים יותר רחבים ונינוחים. כמעט שבוע בירושלים, עוד שבוע להגיע לאזור פרדסחנה כרכור לאילוץ האחרון שנקבע קודם היציאה למסע – ואז דילוג רחב דרומה.

דילוגים דורשים קלילות ויכולת להתנתק מכוח הכבידה. לקראת תזוזה אנחנו מתארגנים במהירות (סוגרים חלונות, נועלים מקרר, מעלים שולחן וכיסא על המיטה, ומבקשים יפה ממיץ להיכנס לכלוב), אבל דילוגים דורשים זמן נחיתה. קשה להתרכז בעבודה כשיודעים שעוד רגע זזים, ואחרי שמגיעים צריך לנשום ולראות שהגענו למקום טוב. הלילה הראשון במקום חדש תמיד קצת מוזר. דילוג טוב נע בין שלושה לחמישה ימים –  יום להגיע, יום-יומיים-שלושה להיות ויום לעזוב. זה גם משך זמן טוב מבחינת הסביבה – ביום הראשון כמעט איש אינו מבחין בך, סקרן או שניים מסובבים את הראש, ביום השני יותר אנשים יסתקרנו ובשלישי – מישהו ידפוק בדלת.

כשמתחיל הקשר עם הסביבה, כוח הכובד מתחיל לפעול. מתחיל תהליך השתרשות ראשוני, הרגל. ככל שנשארים יותר עלול להיות יותר קשה לעזוב, ומצד שני זה אולי גם כבר “מעמיס” על הסביבה. זה הזמן לזוז. לדלג הלאה.

דילוגי שפה

בבית הספר לאמנויות המילה למדתי שלשפה יש פונקציות שונות. היא משמשת, למשל, להעביר מידע: איפה חונים ברמת גן? מה קרה ומתי? למי? או, למשל, השפה משמשת לתת הוראות: תסגור את הדלת, תרוצי עד העץ ובחזרה, תעברי שוב על מה שכתבת ותשלחי לי. יש לה פונקציה שנקראת “פאטית” – שכל תפקידה לאשר שיש תקשורת. אני, למשל, אומרת המון פעמים כן כן כן. אני מכנכנת לאורך כל השיחה, זאת מעין דרך לאשר שיש שיחה. אבל זה יכול להיות סתם מלל, כמו “יהיה בסדר” ו”מה נשמע” ו”רות, עבור”, שכולם קשורים לניהול השיחה. הפונקציה שהכי טבעית לי (מעבר לכנכון) היא האחרונה – הפואטית. אל אלוהים יודעת למה היא משמשת, אבל היא ממציאה מטפורות, מחפשת משמעות, מנסה לחלץ מכל אירוע משהו מהותי. השירה היא הנסיכה של הפונקציה הזו. וזו השפה שאני דוברת באופן טבעי. את כל השאר אני מתרגמת – כבר שנים, לא לגמרי בהצלחה – לתקשורת עם הסביבה.

השבוע קבלתי תזכורת לכך שהרבה פעמים, במיוחד שאני עייפה, לחוצה או מנותקת – אני מדלגת מהר מדי לפונקציה הפואטית. יש אנשים שיכולים לדלג איתי לשם בקלות. הם רואים את זה יחד איתי. הם מתרגשים משמות של הרים, מקומות או רחובות שמגיעים כתשובה או מסר ברגע המתאים. הם לא צריכים שיעבירו להם מידע נוסף או יגידו להם מה לעשות. מספיקה חסידה אחת בשמיים כדי שהם יבינו.

אבל אלה המעטים. הרוב מצפים שתקשורת תכיל גם מידע או הוראות ברורות. לקח לי שנים להבין את השפה הזו, שבעיני היא ארצית יותר, מעשית יותר. לא בגלל שאני אדם לא פרקטי – כבת מזל בתולה אני עם הרגליים על האדמה – אבל אני מדלגת פנימית מהר אל המידע שיותר מעניין אותי: מה עומד מאחורי מה שקורה.

אתמול היה מין יום כזה שהדילוגים שלי הובילו לניתוקים. מרואיין שהתעצבן על האופן שבו חילצתי מהסיפור שלו סיפור פנימי, מישהי שקמה והלכה מערב החלף אחרי שדילגתי מהר מדי מהכללי לאישי. זה גרם לי לעצור ולהיזכר שדילוגים דורשים תיווך.

הי דרומה, הי דרומה לאילת

אנחנו יורדים דרומה החל מסוף ינואר. התוכנית היא לרדת לאילת  דרך באר שבע, דימונה, מדרשת בן גוריון,  מצפה רמון ונאות סמדר, ולעלות דרך כביש הערבה, צופר, ערד וירושלים עד עמק יזרעאל, כדי להגיע בזמן לטיפול השורש החוזר שלי ולפסטיבל שייח’ אבריק.

הזמנות לערבי חלף על הדרך יתקבלו בברכה. זו ההזדמנות שלנו להכיר מקומות מיוחדים, שלא היינו עוצרים בהם. לא צריך הרבה אנשים, לא צריך להתאמץ יותר מדי. מה שבא ליד. דילוג סביר ונינוח.

להתראות בדרכים ושבת שלום.