השבוע התחלנו להדרים. יער המלאכים ליד קרית גת הוא בשבילנו נקודת הציון שבה יוצאים מהמרכז דרומה. עצרנו ביער, על פסגת הגבעה, להתייבש מהגשם, לצבור קצת שמש, לחגוג את ט”ו בשבט וליהנות מהשקט והירוק העדין. עובדי הקק”ל (תמיד נעים בשלושה, אף פעם לא לבד) הגיעו בבוקר, ועסקו בעבודות המסתוריות שלהם שכוללות הרבה הפסקות תה וקפה.

בלילה הראשון ובבוקר השני זה עבד מצוין. לקראת הערב השני התמלא היער באורות מסנוורים ומהבהבים. הצבא הגיע.

עשרות רכבים והמוני חיילים, על כל המשתמע מכך, מילאו את החורשה הקטנה ואת מגרש החנייה. צפינו בהם מתארגנים, ביחד עם הגנרטור שהרעיש את העצים ועירפל את צחות האוויר, וקמים בבוקר, לאיטם. רבע שעה לאחר שהלכו הופיעו חוגגי ט”ו בשבט, (כאן אפשר לקרוא על החג ועל ההיבט הנשי שלו) ילדי גן זעירים שזכו להדרכה קולנית, סיור נמרץ והפעלה בטבע. אנחנו זכינו לשמוע שירי חג ולהיזכר בצביטה בלב בילדותנו שבה נטענו עצים נאים בדבקות דתית כמעט.

את הימים ביער המלאכים ניצלתי בעיקר להתאוששות מהנפילה בשבוע שעבר. ביליתי ימים שלמים עם הרגל למעלה, במיטה, בטיפול צמוד של ד”ר מיץ.

ברביעי בצהריים התנענו בדרך לבאר שבע. בעיר הזו ביליתי את שנת הי”ג שלי. ככל הזכור לי כל ראשון ושני נסענו הביתה לקיבוץ, וחזרנו לקראת הפעולות של אמצע השבוע. שגם אם אני מאמצת את זכרוני איני יודעת מה עשינו בהן. היתה חוברת ייעודית לכל שכבה ובה היו מערכי פעולות מומלצים, אבל לא נראה לי שאי פעם הצלחתי לעקוב אחריהם. בזמני החופשי הלכתי מקצה אחד של העיר לקצהה השני, הבורגני יותר, שבו גרו הדודה והדוד. שם הייתי זוכה לאוכל חם ומותרות תשומת לב. פעמיים בשבוע נסעתי באוטובוס לעומר, לשיעורי יוגה אצל אחי המאומץ, שהאמת שהסיבה שהגעתי לבאר שבע היתה כי הוא גר בערד, וזה היה השיבוץ הקרוב ביותר.

זו היתה גם השנה שביקרתי הרבה בכפר רפאל ונהייתי חברה של שרון. שנה רבת פעלים. נראה לי שמאז לא הייתי בעיר, רק בתחנה המרכזית שלה, ובבית הקברות.

חנינו ליד גן הפעמון, סמוך ל”מתחם” שייבנה בקרוב בצל האקליפטוסים וכנראה גם קצת במקומם. עינת מיהרה לקחת אותי לסטודיו שלה לאחרי צהריים של חלף. עינת דורפן ביטון ואני “נפגשנו” כשהיא ראיינה אותי בפייסבוק-לייב ל”זכותי ללדת“. רעיון החלף מצא חן בעיניה והיא הזמינה אותי אליה. לעינת ולבן זוגה, שימי, יש מתחם משלהם, בעיר העתיקה, שכולל את הסטודיו שלה, את הסטודיו שלו וחצר פתוחה מהממת.

המפגש היה מוצלח, והמשיך לטיפול שיאצו כדי להזרים את הדם שהתנקז אל רגלי הימנית בחזרה למעלה. דברת בר-שלום לחצה, מעכה והניעה את מפרקי גופי החלודים משבוע ויותר של ישיבה ושכיבה ללא נוע.

מכאן אנחנו ממשיכים למדרשת בן גוריון. עברו שלושה חודשים מאז היינו במדרשה וזה מרגיש כמו הרבה יותר. זה המקום הראשון שלא הכרנו מקודם ושאנחנו “חוזרים” אליו. אני סקרנית לדעת איך זה יהיה הפעם.