התכנית המקורית היתה לקחת את השבועיים עד סוכות ולהגיע סוף סוף לכנרת. עשינו חתונה, עשינו ראש השנה, פגשנו ילדים, הורים, אפילו עברנו בגבעת חביבה להדליק את הפנס לקראת הפסטיבל. אספנו אנציקלופדיות תרבות מרחבי הצפון (לפרויקט שיהיה בפנס – גוזרים תרבות) ויאללה, כנרת.

אז זהו, שלא. בבוקר יום רביעי קמתי עם עננה שחורה מעל הראש. עננה שאומרת: בשביל מה כל זה? היא טפטפה עלי מהרעל שלה: לאן תלכי? לאן? יהיה לך חם בכנרת… ובאמת מתחשק לך לראות עוד מקום? לא נמאס לנדוד? הקשבתי לטפטופים הלא נעימים וזיהיתי את מחשבות טרום יום ההולדת שלי – את אלו שהיו לי כנראה לפני שהגעתי לגלגול הזה: בשביל מה עוד חיים? לא ראינו כבר הכל? לא נמאס?  – וגם את אלו מהכיוון השני: לא רוצה להישאר, לא בקיום הטרום לידתי ולא בקיבוץ, ולא בבית קבוע. לא רוצה לנדוד ולא רוצה להשתרש. מילכוד 22 מוכר. לבאסה יש מסלול משלה, היא יורדת ללב ושולחת זרמים לבטן. התחשק לי לבכות. התכוונו לצאת בצהריים לסיבוב פרדס חנה קצרצר בסופר-פארם ולתת ספרים לקראת הביקור של טון. ישבתי ונשמתי ודיברתי עם חברה שהיתה בדרך לעבודה שלה בליווי רוחני בבית חולים. היא כבר מכירה אותי כל כך הרבה שנים ויודעת שלפני יום ההולדת שלי אני מופרעת מתמיד. מחשבות ה”אין לי מקום” ו”אין לי בשביל מה” כל כך סוערות ומסתערות, שאני במתקפה על האני. נשמתי עמוק ואמרתי בקול קם את תפילת השלווה שאף פעם לא מזיק להגיד אותה במצבים כאלו והתפללתי לאלוהת הכיוונים והתנועה שתיקח אותי לאן שאני אמורה להגיע. גם מזכיר קצת את נסיבות ההגעה שלי לעולם: ההסתערות החוצה בלידת בזק במסדרון. כי למי אכפת איפה ומי נמצאת שם לסייע? אני מגיעה!

טלפון אחד לאחותי הבהיר את המצב. אני לא רואה את עצמי כי אני לא רואה ממטר.  הטיפות שזולגות עלי ומרעילות את הלב בסך הכל מבקשות שאעשה את הדבר הפשוט, הקרוב מאד ואבוא לבקר אותה.  עשיתי חישוב מסלול מחדש והגעתי לכרמל. בדיוק שבוע עבר מאז החתונה ואני שוב משקיפה על הים, בלב הירוק ירוק של הכרמל על מחטיו ואצטרובליו, פרחיו וענניו. ירדנו עם המשאית מהחניון העליון למקום נמוך יותר שכבר גילינו בריצות קודמות – פינת קסם שאליה ממעטות הבריות להגיע.

אני עומדת להיות בת 56. את השנה שמסתיימת ביליתי בדרכים. פגשתי המון אנשים – באירועי החלף וכאלה שאירחו אותנו ופתחו בפנינו מקלחות, מכונות כביסה, ברזי מים ואת הלב. הייתי בת בית בעולם. בת בלי בית בעולם. הייתי בכל מקום ובשום מקום. זה מחזיר אותי ללידת המסדרון שלי – להתרגשות, להתלהבות וגם לחרדה של להיוולד בבין לבין. בייעוץ הביוגרפי מייחסים חשיבות גדולה למחזור של 18 שנה ושבעה חודשים. הוא נקרא קשר ירח.  שלוש שאלות, אמרה המורה לייעוץ ביוגרפי, לשלוש פעימות של המחזור. בראשון: מה באתי להגשים כאן? ומה הכיוון? בשני: האם הגשמתי זאת?   ואם לא – מה אוכל לעשות? ובשלישי – זה שנפתח בפני עכשיו: מה עוד אוכל להגשים? ולמען מי? כשלמדתי, והייתי בקשר הירח השני שלי, הרגשתי שהביוגרפיה היא הגשמה שלי, וגם ההתחברות לקהילה רוחנית, וגם האימהות לשלושת ילדי שהיו אז קטנים, וגם החברות שלי שהתקבצו ובאו וגם הכתיבה בעיתון והכתיבה בכלל והעריכה. בשנים שעברו מאז הילדים גדלו, הקהילה – שגם ככה נדמתה בפני כמו דלת כניסה לחדר לידה – התבררה כמסדרון נוסף, הביוגרפיה העמיקה והפכה לכלי שדרכו אני שומעת ורואה וגם יודעת יותר ויותר שאני פשוט לא יודעת. ובתוך כל זה, מתחת לכל זה באה ועלתה השירה. שהיא אולי ההגשמה האמיתית שלי. השירה שהיא דרך לראות, לשמוע וליצור בו זמנית את הכרמל הבלתי נראה של החיים האלה. לעשות ממנה בית. את המתנה שהשירה נותנת לי, אני רוצה לתת בחזרה. אני יודעת שאין בה ערך לרוב הבריות. שאנשים רוצים – אם כבר רוצים שירה – לכתוב את שלהם ולקרוא את שלהם. וזה בסדר. הם צודקים. אבל הספר השני שלי כבר בדרך. והנה כמה שירים מתוכו. הצילומים של אורי ברקת.

כְּשֶׁיּוֹרֵד הֶעָנָן מַגִּיעַ הַזְּמַן לִנְסֹעַ. הָאֲוִיר מִתְכַּהֶה, מִתְמַלֵּא חֳמָרִים רְטֻבִּים, מִתְחַבְּטִים, בֵּית הֶחָזֶה מִתְרַחֵב, הַצְּלָעוֹת שׁוֹקְעוֹת, הֶעָנָן מִתְקָרֵב, מְמַלֵּא אֶת מַעֲרֶכֶת הָעִכּוּל, מַדְהִיר וְעוֹצֵר אוֹתָהּ לְסֵרוּגִין, מְנַגֵּן עַל הַמְּעִי כְּמוֹ עַל קֶרֶן יַעַר, יוֹרֵד נָמוּךְ בְּצִנּוֹרוֹת מִתְפַּתְּלִים, מַחְלִישׁ אֶת שְׁרִירֵי הַתְּאוֹמִים, הַבִּרְכַּיִם מִתְמַלְּאוֹת נוֹזְלִים, הֶעָנָן מְדַבֵּר,  מְלוֹא כָּבְדּוֹ עַל אֹהֶל הָאַגָּן, דּוֹלֵף מִתּוֹךְ הַגּוּף בְּנִיחוֹחַ בּוּשָׁה חָרִיף, עַז כִּפְרִיחַת חַרְצִיּוֹת, כְּשֶׁיּוֹרֵד הֶעָנָן הַכֹּל מִתְמַלֵּא תְּשׁוּקָה לָנוּעַ. כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם מִתְרוֹמְמוֹת מֵעַצְמָן, מַרְפּוֹת מְהַקְלַאצ’.

אֲנַחְנוּ נִהְיִים מֻמְחִים בִּפְרֵדוֹת.  לוֹמְדִים מִלּוֹט. אִם כֻּלָּם מַיְמִינִים אֲנַחְנוּ פּוֹנִים לַשְּׂמֹאל.  לֹא נִשָּׁאֵר הֵיכָן שֶׁהַיַּחַד כָּבֵד מִנְּשֹׂא. אֲנַחְנוּ מִסְתַּלְּקִים לִפְנֵי שֶׁאוֹמְרִים, לֹא מְחַכִּים לַפַּקָּח,  לַמִּשְׁטָרָה,  שֶׁהַשְּׁכֵנָה תָּרִים גַּבָּה. מִתְמַחִים, בִּלְהַגִּיד – נִתְרָאֶה בַּסִּיבוּב הַבָּא, בַּגִּלְגּוּל הַקָּרוֹב, בְּחֹרֶף אַלְפַּיִם וּתְשַׁע עֶשְׂרֵה.  מַעֲדִיפִים לְהִתְגַּעְגֵּעַ מִלִּהְיוֹת לֹא רְצוּיִים. זוֹ חֶרְדַת הַנְּטִישָׁה שֶׁלָּנוּ בְּהִתְגַּשְּׁמוּתָהּ וְהִיא אֲדֻמָּה.

הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת בִּמְסִלּוֹת וְרֻדּוֹת לְאֹרֶךְ קַוֵּי הַחַשְׁמַל. הַגֶּנֶרָטוֹר שֶׁל הַשְּׁכֵנִים מְטַרְטֵר. יֵשׁ לָהֶם תִּינֹקֶת בַּת חָדְשַׁיִם וְקָרָוָן שֶׁפָּנָיו לַיָּם. כְּשֶׁהַגֶּשֶׁם יַתְחִיל וְהָרוּחַ תָּבוֹא מְלוּחָה וְעַזָּה הֵם יַחְטְפוּ בַּפָּנִים. אֶפְשָׁר לִבְרֹחַ לְתוֹךְ חֲלוֹם אֲבָל יֵשׁ הַרְגָּשָׁה שֶׁזֶּה לֹא יִגָּמֵר טוֹב. הַתִּינֹקֶת צוֹרַחַת וְזֶה לֹא הָעֵסֶק שֶׁלִּי. אוֹ שֶׁכֵּן. קָשֶׁה לָדַעַת. בְּחָמֵשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר חַיָּלִים יוֹרְדִים מֵהָאוֹטוֹבּוּס לַנִּוּוּט עַל הַחוֹף. אַתָּה לוֹחֵשׁ לִי: הָאוֹיֵב מַאֲזִין, אֲנַחְנוּ מְשֻׁרְיָן מֻסְוֶה, טַנְק תְּשׁוּקָה אָדֹם. אֶפְשָׁר לִבְרֹחַ לְתוֹךְ אַהֲבָה אֲבָל יֵשׁ הַרְגָּשָׁה שֶׁזֶּה לֹא יִגָּמֵר בְּשָׁלוֹם.

הַנַּעַר הַצָּעִיר קָרָא פַּעֲמַיִם: חַיִּים, חַיִּים. אִשָּׁה כְּסוּפַת שֵׂעָר נִגְּשָׁה אֶל הַדֶּלְפֵּק,  צוֹלַעַת, שִׁעוּל הַמְּעַשְּׁנִים שֶׁלָּהּ עָמֹק וְלַח. רֶגֶל וְיָד, יָד וְרֶגֶל. חַיִּים נִשְׁאַר לָשֶׁבֶת בַּשֻּׁלְחָן בַּצַּד. הִיא לָקְחָה סָלָט חָלוּמִי מֻקְפָּץ, מָרָק כָּתֹם, לֶחֶם דְּגָנִים. חַיִּים, קָמוּט וְכָפוּף,  פָּתַח בַּקְבּוּק יַיִן קָטָן, מָזַג לִשְׁתֵּי כּוֹסוֹת קַרְטוֹן. כְּשֶׁסִּיְּמוּ, קָמוּ, מַשְׁאִירִים אֶת הַמַּגָּשׁ עַל הַשֻּׁלְחָן, הוּא קֵרֵב אוֹתָהּ אֶל חָזֵהוּ וְנֶשֶׁק לְמִצְחָהּ, בַּחוּץ הֶחְשִׁיךְ, שְׁנֵיהֶם חִיְּכוּ, אָרוֹמָה הוּאֲרָה בְּיָפְיָם הַבִּלְתִּי צָפוּי.

בְּאוֹפְּטִיקָה סוּפֶּר פַארְם בֶּן יְהוּדָה, יַעֲקֹב וּמֵיטַל מְקַבְּלִים אֶת פָּנֵינוּ: תִּבְחֲרוּ מִסְגֶּרֶת וְאָז נִתְקַדֵּם. שְׁנֵינוּ פּוֹנִים וְחוֹזְרִים בֵּין רֶגַע. יַעֲקֹב הָמוּם, זוֹ הָיְתָה הַבְּחִירָה הַמְּהִירָה בְּיוֹתֵר אֵי פַּעַם בַּסוּפֶּר פַארְם שֶׁלָּנוּ הוּא מוֹדִיעַ, אֲנַחְנוּ מוֹשְׁכִים בַּכְּתֵפַיִם. כְּשֶׁזֶּה קַל זֶה קַל. כְּשֶׁזֶּה זוֹל זֶה זוֹל. יַעֲקֹב רוֹשֵׁם אֶת הַפְּרָטִים שׁוֹאֵל אֵיפֹה אֲנַחְנוּ גָּרִים, מֵיטַל, הוּא אוֹמֵר, אַתְּ לֹא תַּאֲמִינִי. אֲנִי לֹא מַאֲמִינָה, הִיא צוֹעֶקֶת. זֶה אֲמִתִּי? אֲנַחְנוּ מַרְאִים תְּמוּנוֹת. הִיא בּוֹדֶקֶת אֶת הָרְאִיָּה לְמֵרָחוֹק. מִסְתַּבֵּר שֶׁהִיא הִשְׁתַּפְּרָה. אַתְּ רוֹאָה שֵׁשׁ שֵׁשׁ, הִיא קוֹבַעַת. וְגַם לִרְאִיָּה מִקָּרוֹב יָרַד לְךָ הַמִּסְפָּר. אַתְּ הוֹלֶכֶת וְנִהְיֵית צְעִירָה. הִיא צוֹחֶקֶת. שְׁנֵיכֶם נִרְאִים אֲנָשִׁים רְגוּעִים. זֶה יִהְיֶה מוּכָן עוֹד שְׁלוֹשָׁה יָמִים. אוּלַי אֲפִלּוּ מֻקְדָּם יוֹתֵר. תָּבוֹאוּ לְבַקֵּר לִפְעָמִים, הֵם מְבַקְּשִׁים. סַפְּרוּ לָנוּ מָה אַתֶּם רוֹאִים.

כָּל הַחֲפָצִים נִשְׁבָּרִים, מִתְמַלְּאִים אָבָק, מִתְפּוֹרְרִים. הָאֲרוֹנוֹת מִתְגַּעְגְּעִים לַעֲצֵי הָאֹרֶן, הַשֻּׁלְחָן אֶל הָאַלּוֹן. הַבַּרְזֶל מִשְׁתּוֹקֵק לְלֵב הָאֲדָמָה בָּהּ חֻשַּׁל. הַפְּלַסְטִיק רוֹצֶה לִבְעֹר. הַפָּנִים מִתְקַמְּטוֹת. חֲרִיצֵי הַצְּחוֹק וְהַבֶּכִי מְסַמְּנִים אֶת הַזְּמַן שֶׁעָבַר. כָּרִית הַסַּנְטֵר שֶׁשָּׁמְרָה עַל הַבֶּכִי חָבוּי, שׁוֹמֶטֶת אֶת מֶתַח הַשְּׁרִירִים. בְּכִי בְּכִי, צַעֲקִי, כָּל הַדְּבָרִים נִגְמָרִים.

אֶפְרָת אוֹמֶרֶת: אַתֶּם אוֹסְפִים נִיצוֹצוֹת מֵאַדְמַת הָאָרֶץ הַזּוֹ, כְּפִי שֶׁעָשׂוּ רַבּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים. שֶׁעָלוּ לָרֶגֶל וְהָלְכוּ יְחֵפִים לִגְאֹל אֶת הָאוֹרוֹת הַגְּנוּזִים בֶּעָפָר. אֲנִי אוֹמֶרֶת – אֲנַחְנוּ מַטְמִינִים אֶת הֶחָרָא שֶׁלָּנוּ בְּכָל מָקוֹם. הַדְּלִי מִתְמַלֵּא כָּל שְׁלוֹשָׁה יָמִים. דְּלִי טַמְבּוּר שֶׁל 18 לִיטֶר שֶׁהָיָה בּוֹ צֶבַע תְּכֵלֶת עָדִין, בְּגָוֶן שֶׁל רֵאשִׁית הָאָבִיב. אֲנַחְנוּ אוֹסְפִים חֳמָרִים יְבֵשִׁים, מְעַרְבְּבִים עִם הָרְטֻבִּים. נוֹתְנִים לָאֲדָמָה אֶת עַצְמֵנוּ, מְשִׁיבִים אֵלֶיהָ אֶת מָה שֶׁהֶעֱנִיקָה לָנוּ בִּנְדִיבוּתָהּ. עָפָר אֶל עָפָר, נִיצוֹצוֹת לַנִּיצוֹצוֹת.

הָרֵיקָנוּת הַזּוֹ מְשׁוּלָה לְתֵבַת עֵץ מְגֻלֶּפֶת, שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ כְּלוֹמַר בְּבֵית הַמֵּעַיִם וּמִתְהַפֶּכֶת וְאֵינָהּ מִתְמַלֵּאת לְעוֹלָם. שֶׁהָיְתָה הָרֵיקָנוּת הַזּוֹ אוֹר גָּדוֹל לַגּוֹיִים, וְכָל הָעוֹבֵר דַּרְכָּהּ נָמֵס וְהוֹפֵךְ עַצְמוֹ לְתֵבַת-אוֹר חֲדָשָׁה. וְהָיְתָה הָרֵיקָנוּת מְשׁוּלָה לְעִקְבֵי הָרַגְלַיִם הַנּוֹשְׁקִים לָאֲדָמָה רִאשׁוֹנִים וּמִתְרוֹמְמִים מִכֹּחַ הַצַּעַד. אֶנֶרְגְּיָה גְּנוּזָה שֶׁל תְּנוּעָה שֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת. וְכָל הָעוֹבֵר דַּרְכָּהּ מִתְמַלֵּא מֵעַצְמוֹ.

אם הגעת עד לכאן – אז סוף סוף התקבל האישור המיוחל (אבל עדיין לא התמונות…) לפרסם את השיר שחוצב לי בלב מהחתונה ובו דניאל ואליה שרים זה לזו… אולי – כמו שאמר לי פעם חבר אחרי שתיארתי לו איזה תינוק יפהפה נולד לי, אולי רק כי אני אמא-של – זה כל כך כל כך יפה בעיני. וכל אחד אוהב את הקרקורים ששייכים אליו… חג שמח, גמר חתימה טובה, מזל טוב ולהתראות בדרכים טובות.